קלוד לנצמן נולד בפריז. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת במחתרת הצרפתית וזכה לעיטורים רבים. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת טוביגן שבגרמניה, שם למד פילוסופיה. בהמשך דרכו שימש כמרצה לספרות צרפתית ופילוסופיה, אולם את עיקר מרצו השקיע בתחום העיתונות.
את צעדיו הראשונים בתחום הקולנוע עשה לנצמן בתחילת שנות ה-70. סרטו הראשון – “למה ישראל” (1972) – תיעד את מסעו ברחבי ישראל, במהלכו הנציח מפגשים עם אזרחים ממוצאים שונים ומשכבות חברתיות מגוונות. שאיפתו הקולנועית והחברתית היתה ליצור תמונת מצב של המציאות הישראלית על כל מורכבותה ורבדיה השונים.
הפקת הסרט “שואה” (1985), סרטו המפורסם ביותר של לנצמן, נמשכה 11 שנים, וחומר הגלם עמד על 300 שעות מצולמות. הסרט עוסק בתיאור מפורט ודקדקני של תהליך השמדתו של העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה, זאת על ידי ראיונות עם ניצולים ועם פושעים נאצים (שחלקם תועדו במצלמה נסתרת). העדויות הקשות של הניצולים, או של הגרמנים עצמם, מובאות על רקע צילומי קלוז אפ (תקריב) של המרואיינים, מבלי שנעשה כל שימוש בחומרי ארכיון הממחישים את המאורעות המתוארים. אורכו של הסרט – תשע וחצי שעות – גם הוא נחשב לעניין חריג בעולם הקולנוע.
עוד מסרטיו של לנצמן: “צה”ל” (1994) – סרט המנסה לבחון באמצעות הצבא הישראלי את השינויים שחלו במעמדו של העם היהודי – ממיעוט נרדף למדינה המגינה על אזרחיה, “סוביבור” (2001) – סרט על מרד האסירים היהודים שפרץ במחנה ההשמדה סוביבור באוקטובר 1943; “אחרון הלא הצדיקים” (2013) שמגולל את סיפורו של הרב בינימין מורמלשטיין שהיה פעיל יהודי וראש היודנרט בגטו. באותה שנה הוא גם זכה לאות הוקרה על עשייתו הענפה בפסטיבל ברלין. לפני כשנה יצא סרטו “נפאלם”, שעסק בצפון קוריאה והוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל ירושלים אשתקד. יצירתו האחרונה היא סדרה בת ארבעה פרקים שעלתה השנה בשם “ארבע אחיות”, שעסקה בנשים ששרדו את השואה.
בשנת 2011 יצאה בעברית האוטוביוגרפיה שלו “הארנב מפטגוניה” שהיה לרב מכבר בצרפת. בספר הוא מתאר בהומור אירועים ששינו את חייו, החל מלחימתו בשורות המחתרת הצרפתית ועד הזוגיות הארוכה עם סימון דה-בבואר. בספר הוא גם מתאר את ביקוריו הרבים בישראל ואת תהליך עשייתו של הסרט “שואה”.
בשנה שעברה פקדה אותו טרגדיה כאשר בנו מאשתו השלישית נפטר בגיל 23 ממחלת הסרטן.
לקריאת המאמר המלא בYnet לחצו כאן
