נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין אמר כי “בימי המאבק לחירות ישראל לחם אורי אבנרי בשורות האצ”ל ואימץ לעצמו את קריאת התיגר במעמדו המיוחד כאופוזיציונר נצחי. אבנרי דגל במילותיו של ז’בוטינסקי ‘שקט הוא רפש’ ומאבקו להכרה ממלכתית בלוחמי האצ”ל, ומלחמותיו למען חופש הביטוי סללו את דרכה של ישראל כמדינה צעירה. היו לנו חילוקי דעות חריפים אך הן התגמדו מול השאיפה לבנות כאן חברה חופשית ואיתנה. יהי זכרו ברוך”.
העיתונאית ענת סרגוסטי, שהייתה כתבת וצלמת בשבועון “העולם הזה” בעת שאבנרי היה עורכו, סיפרה: “אורי היה עיתונאי ועורך חדשני ויצירתי שלא רק האמין אלא גם הביא לידי מעשה את הרעיון של עצמאות התקשורת. לא סתם הלוגו של העיתון היה ‘ללא מורא וללא משוא פנים’. הוא היה פוליטיקאי רב גוני, שהיה מהראשונים שניסחו את החזון של הסכם עם הפלסטינים והכרה בזכותם להכרה עצמאית ורעיון שתי המדינות. זו תפישה שהוא החזיק בה עד יומו האחרון ולמרות המצב המשיך להיות אופטימי”.
סרגוסטי אמרה עוד כי “זה היה צפוי, אבל זה עדיין מאוד עצוב, כי הוא היה פעיל עד יומו האחרון. הוא הנחיל לי את הערכים העיתונאיים שלי, של תמיד להטיל ספק, תמיד ללכת למקומות החשוכים. אני חושבת שיש מעט מאוד שעוד עושים את זה. ‘העולם הזה ‘תמיד היה שונה והביא את הדבר הנוסף במטרה לבדוק מה אנחנו עדיין לא מבינים עדיין”.
הוא הוסיף כי “באופן אישי אורי לימד אותי את כל העבודה – לא רק לשאול שאלות אלא על כל עולם העיתונות. הוא היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, הוא היה העיתונאי שלנו. הצער הגדול שלי הוא שלא ידענו להכיר בו בצורה ממלכתית ולהעניק לו את פרס ישראל ולהתעלות מעל לוויכוחים הפוליטיים. היום אפשר לומר שהעיתונות שלנו היא מפעל החיים של אבנרי”.
דרור אלוני, בנה של השרה המנוחה ויו”ר מרצ לשעבר שולמית אלוני, אמר: “השבועון ‘העולם הזה’ היה נקרא בדבקות אצלנו בבית ובתור ילד אני זוכר מפגשים של אורי עם הוריי. אורי היה אינטלקטואל, עיתונאי ואזרח מסוג נכחד בחברה הישראלית. הוא לחם להקמת המדינה והוא מהאנשים שאנו חייבים להם את שחרור הנגב. הוא לחם על חירותו של כל אדם לחיות בכל כבוד בכל מקום. גם אם בעשרות השנים האחרונות חלקתי על דעותיו לגבי פתרונות לסכסוך עם הפלסטינים – לא יכולתי להתעלם מהגינותו ומכנותו”.
העיתונאי דן מרגלית התייחס בריאיון לאולפן ynet למותו של אבנרי. “הוא היה מקורי, משכיל, אמיץ, מקצוען, גם אם עשה דברים לא בסדר”, אמר מרגלית. “במובן העיתונאי הוא היה אחד מארבעת האנשים שהכניסו מהפכה לעיתונות הישראלית של המחצית השנייה במאה ה-20. הוא החדיר את נושא החקירות העיתונאיות כמו שצריך, את הדיווחים בלי מורא ובלי משוא פנים. הוא פתח את הדלת בפני סגנון חדש”.
מרגלית סיפר עוד כי אבנרי היה “מאוד עקבי בעמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. היו תקופות שהוא כן הגדיר את עצמו כיהודי, לאחרונה הוא הגדיר את עצמו כבן האומה הישראלית. הוא לא רק עמד על עמדותיו אלא גם דחף לעברן ובאומץ רב. הוא ראה את עצמו באופן אמיתי כשוחר טובתה של ישראל כפי שהוא ראה את ישראל. הוא גם היה יכול לקיים דו שיח בצורה נאותה עם אנשים שחלקו עליו באופן קיצוני”.
“כמה אומץ היה בך אורי”
יו”ר האופוזיציה, ח”כ ציפי לבני (המחנה הציוני), הגדירה את אבנרי כעיתונאי אמיץ, אדם נדיר ופורץ דרך. לדברי ח”כ לבני, אבנרי “עמד על עמדותיו למרות המתקפות ונטע בלב עם ישראל את רעיונות השלום והמתינות גם כשלא היו בלקסיקון, עם מבט צלול וחד ששמר עד יום מותו. ישראל תחסר אותו. יהי זכרו ברוך”.
יו”ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, ציין בעמוד הטוייטר שלו כי כנער נהג לקרוא את השבועון “העולם הזה”, מכיוון שחש כי האמת תמיד כתובה בו. לדברי גבאי, “עבורי, אורי אבנרי לימד אותנו להסתכל על החיים גם מזווית הראייה של הצד השני. לא חייבים להסכים, אבל כדאי להבין ולדעת. נוח על משכבך”.
ח”כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) אמרה בדברי ההספד שלה: “כמה אומץ היה בך אורי. אהבה אמיתית למדינה, ראייה חדה למרחק ומוכנות לקחת חלק בעשיית ההיסטוריה בכל רגע נתון”.
יו”ר מרצ, ח”כ תמר זנדברג, שיתפה בציוץ שפרסמה צילום מסך ממייל שאבני שלח לה לפני שנה. כותרת המייל הייתה “אני יודע שהיה לי הרבה מזל בחיים”. ח”כ זנדברג סיפרה כי “כשבירכתי אותו הוא ענה ‘נמשיך להיאבק, כל שארית חיינו לפנינו’. נוח בשלום, איש גדול”.
ח”כ איימן עודה (הרשימה המשותפת) שיתף תמונה משותפת עם אבנרי וכתב: “כואבים את מותו של אורי אבנרי, איש יקר שהקדיש את חייו לשלום, לעתיד טוב יותר לשני העמים ולהקמתה של מדינה פלסטינית. הקול שלו, רעיונותיו והשקפת עולמו ימשיכו להדהד גם אחרי לכתו”.
השר לשעבר גדעון סער (הליכוד) אמר: “אבנרי היה רחוק ממני ומשכמותי מרחק מזרח ממערב ולא פעם קוממו אותי דבריו ומעשיו. אך בישראל הצעירה היה דוגמה לאופוזיציה ללא מורא, בימים שהיה קשה להיות באופוזיציה למשטר מפא”י, שרדף אותו. ואין דמוקרטיה בלי אופוזיציה”.
מגרמניה לתקשורת והפוליטיקה הישראלית
אבנרי (אוסטרמן) נולד בגרמניה למשפחה אמידה שעלתה לארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. בישראל איבד אב המשפחה את הונו ואבנרי נאלץ לצאת לעבוד במקום ללכת לבית הספר. ב-1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ”ל והיה חבר בארגון במשך כארבע שנים. במלחמת השחרור התגייס לחטיבת גבעתי (שועלי שמשון), והעביר כתבות מהשטח לעיתון “הארץ”. במהלך המלחמה נפצע קשה.
ב-1950 עזב את “הארץ” ורכש עם חברים את השבועון “העולם הזה”. בראש העיתון הופיע המשפט “ללא מורא, ללא משוא פנים”, ששיקף את רוחו של “העולם הזה”. בעשורים הראשונים לפעילותו אופיין השבועון בקו פוליטי שמאלי, פרסומים סנסציוניים ורכילות, לצד גילויים שהשפיעו על חיי הציבור ועל הפוליטיקה בארץ. בין הפרשיות שנחשפו בעיתון: פרשת אשר ידלין, פרשת אברהם עופר והטבח בכפר קאסם. כמו כן קרא אבנרי באמצעות העיתון לבטל את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל ולהפרדת הדת מהמדינה.
פרסומיו של “העולם הזה” עוררו התנגדות ציבורית וממסדית, כך למשל סירב ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לבטא את שם העיתון וקרא לו “השבועון המסוים”. לאחר שחוקק “חוק לשון הרע” (1965), שלטענת אבנרי נועד להשתיק את “העולם הזה”, פנה לפוליטיקה ונבחר לכנסת כח”כ מטעם מפלגת “העולם הזה – כוח חדש” בכנסת השישית והשביעית, ומטעם של”י בכנסת התשיעית. בסך הכול הוא כיהן בכנסת 10 שנים.
אבנרי היה פעיל בגופים הקוראים לשיתוף ישראלי-פלסטיני. הוא היה ממקימי תנועת “גוש שלום” והיה תומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. על פעילותו זו הוא זכה בפרסים בינלאומיים רבים.
אבנרי כתב כמה ספרים, בהם “בשדות פלשת 1948” (1949) שכלל רשימות ממלחמת השחרור; “הצד השני של המטבע” (1950) – תיאור גרסתו על הצדדים האפלים של מלחמת השחרור, ספר שעורר התנגדות רבה והיה נסיון להחרימו; “מלחמת היום השביעי” (1968) ו”אויבי אחי” (1988) על מפגשיו עם ראשי אש”ף. בשנים האחרונות כתב את “אופטימי” הראשון (2014) והכרך השני באותו שם (2016).
לקריאת המאמר המלא בYnet לחצו כאן
