כיום, כשהציבור מוטרד מהתעצמותם של גורמים קיצוניים בחברה הישראלית, זה הזמן להיזכר בסרט קצר משנת 1976, שחזה הקמת מחתרת יהודית קיצונית, ואת האלימות הפוליטית של גורמים קיצוניים בפוליטיקה כנגד הציבור המתון, שנים לפני שזה התרחש במציאות. הסרט “קשר הדבש” של יעוד לבנון ואריה קרישק.
המערכת
בינואר 1977 יצא לאקרנים לזמן קצר מאוד סרט יוצא דופן ומיוחד במינו, שתיאר פרשיה בטחונית חמורה של מחתרת יהודית טרוריסטית רצחנית בשם דב”ש, ראשי תיבות של “דור בית שלישי”. הקרנת הבכורה, בשלישי בינואר 1977, נועדה לאסוף כסף לתשלום חובות מעשיית הסרט. ההקרנה הזאת הספיקה כדי לעורר סערה ציבורית ולאחר מכן הסרט ירד מהאקרנים, וחלפו יותר מ-12 שנים עד שהסרט הוקרן שוב בהקרנות מסחריות בסינמטק בתל-אביב.
הסרט הזה היה “קשר הדבש” לפי תסריט של הבמאי יעוד לבנון והסופר אריה קרישק, הפיק רון פרנקל, וביים יעוד לבנון, בהשתתפות גדליה בסר, גליה ישי, מוני מושונוב, חנה לסלאו, ויפתח קצור. שיצרו סרט באורך של 55 דקות.
הסרט הוא מותחן פשע פוליטי המתרחש בתל אביב, ועוסק בתנועת מחתרת יהודית שרוצחת מחזאי דמוי חנוך לוין (בגילומו של יצחק חזקיה), לאחר שזה העלה על הבמה ביפו מחזה בשם “קשר הדבש” שעוסק במחתרת דמיונית ולועג לפעילויותיה. זה מתברר מרגיז מאוד את המחתרת שהיא בהחלט אמיתית. אנשי המחתרת שוברים את זגוגיות המועדון בכל הקרנה, והמחתרת מפעילה לחץ על המחזאי שלא להציג את המחזה שלו.
לאחר המופע אומרת שחקנית (חנה לסלאו) שהיא חוששת שיציגו אותה כשמאלנית, ושחקן (מוני מושונוב) מצטדק “אני לא פוליטיקאי ולא מבין בפוליטיקה, אני שחקן תיאטרון” – קאט. המשטרה עוצרת צעיר (יפתח קצור בהופעתו הראשונה בקולנוע לפני שהתפרסם ככוכב סרטי “אסקימו לימון”), שמודה שפרץ לדירתו של המחזאי והרג אותו בשגגה.
אלא שבהדרגה מגלה עיתונאי החוקר את הפרשה (גדליה בסר) שהיה זה רצח פוליטי. ניסיון להשתיק את הקורבן לאחר שגילה את קיומה של המחתרת, המונהגת בידי שני אנשים חובשי כיפות – המנהיג הרוחני (הילל נאמו), והמנהיג המעשי בשטח (עזרא כפרי), שמבוססים על הדמויות המציאותיות של מנהיגי גוש אמונים הרב לוינגר וחנן פורת.
העיתונאי עד להעברת נשק על ידי חברי המחתרת מוילה בהרצליה פיתוח, השייכת לתעשיין ידוע, אל מחסני נשק ביהודה ושומרון. הוא נלכד בשעת הצפייה, נשבה, ומוכה. לאחר שחרורו מוכיחים לו המנהיגים שהנשק חוקי, ומראים לו אישור של משרד הביטחון לנשיאתו. את הנשק הזה, הם מסבירים, אנחנו צריכים לצעדה.
העיתונאי נחוש לפרסם את הסיפור בעיתונו, וחברי המחתרת, בינהם התעשיין ואיש משטרה בכיר, מאיימים שיגישו תביעת דיבה כנגד העיתון. בסיום הסרט נפסל הסיפור לפרסום על ידי הצנזורה, בביתו של העיתונאי מבצעים חבלה, וחברי המחתרת נשארים חופשיים.
בסיום המצמרר מתברר שיש למחתרת היהודית קשרים גם בדרגים הבכירים ביותר של המשטרה ואפילו של העיתונות, שבאמצעותם הם משתיקים את הפרשה. הקשר של המחתרת משתלט על החברה, גם דרך זרועות החוק. בסיום אנו רואים את חברי המחתרת יושבים במועדון ושומעים קברט עם שירים משלהם.
הסרט מושפע בבירור מסרטי מתח אמריקניים של אמצע שנות השבעים, שהירבו לתאר פרשיות קונספירציה שונות המגיעות לחוגי הממשל הבכירים ביותר. זאת בעקבות פרשת ווטרגייט שבעיקבותיה הודח נשיא ארה”ב ניקסון. ואכן, הבמאי, יעוד לבנון, החל לחשוב עליו בעת ששהה בהוליווד, וצפה בסרטי קונספירציות שנעשו בארה”ב. אבל הוא סיפר שהוא הושפע בה במידה גם מאירועים פוליטיים שהתרחשו בישראל בשנות השבעים, כמו ההתנחלות סבסטיה והקמת “גוש אמונים”, שהתארגן בסגנון של מחתרת לכל דבר. כמו גם מההפגנות האלימות כנגד שר החוץ האמריקני קיסינג’ר ב-1975 כשזה בא להציע פתרון מדיני לסכסוך עם הערבים, ומהרב לוינגר – שדמות המנהיג הרוחני של המחתרת, בגילומו של הילל נאמן עם משקפיים שחורי מסגרת דומים לאלו של לוינגר, מבוססת עליו – שקבע ש”חוק התורה הוא מעל חוק המדינה”, ומהיחס הסלחני שהיה בחברה הישראלית לתופעות האלו, כפי שהתאפיין בהצהרה של יצחק רבין ש”הם רק תנועת צופים”.
כל היוצרים והמשתתפים בסרט עסקו בו ממש בהתנדבות. הם הרגישו שיש להעלות את הנושא החשוב הזה.
הסרט הגיע למקום הראשון בתחרות הסרט הישראלי הקצר 1977, בקטגוריית סרט עלילתי באורך העולה על 25 דקות (יחד עם הסרט “נחום גליקסון –שבועיים בארץ” של איתן גרין), אבל הגיע למקום הראשון גם במחאות וגינויים מצד גורמי ימין. הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר, במדורה השבועי “שבשבת” בעיתון “דבר”, הגדירה אותו כ”עלילת דם על חברי מגוש אמונים”.
גם בגלל אורכו הקצר הוא הוקרן רק פעמים מועטות – במועדון “צוותא”, בסינמטק, וקטע קצר ממנו הוקרן בטלויזיה בתוכנית שעסקה בסרטים שזכו בפרסים בתחרויות, ונעלם. הסרט נפסל להקרנה בטלוזייה לאחר שחנן פורת וצבי סלונים (שנחשד מאז בקשרים עם המחתרת היהודית) איימו כי יפנו לבג”ץ כנגד הקרנתו. קטע ממנו הוקרן לבסוף בתוכנית העימות בטלוזיה “השעה השלישית” בהנחיית ירון לונדון בנושא “טרור יהודי”, שבו השתתפו במאי הסרט יעוד לבנון ביחד עם מנהיג “גוש אמונים” חנן פורת – שניתן לטעון שאחת הדמויות בסרט, שאותה גילם השחקן עזרא כפרי, מבוססת עליו, כולל בצורת הדיבור.
הסרט הוסרט במקור ב-16 מ”מ, המתאים רק להקרנות במקרנות ביתיות ולא על מסך הקולנוע, ולא הוקרן בטלוויזיה מלבד קטע כאמור, אך הוקרן בקיבוצים ועורר דיונים רבים.
גם הקטע שהוצג בטלויזיה זכה לתגובות קשות בעיתונות, של נעמי שמר ושל הסופרים חנוך ברטוב ואהרון מגד, שטענו שפרשה כמו המתוארת בסרט לא תיתכן במציאות.
למרבית הצער כידוע התברר שהם טעו. פרשיה כזאת בהחלט היתכנה ואף התרחשה בשנות השמונים, פרשת המחתרת היהודית שאפשר לאמר שהסרט חזה. ויש מי שיטען שדברים דומים מתרחשים גם בהווה שבו נכתבים הדברים אלו. מה שבשנת 1976 יכול היה להתקיים רק על מישור סאטירי – תנועה בשם “דור בית שלישי”, ששואפת לתפוס את השלטון, ובנתיים עוסקת בטרור פנימי כנגד “בוגדים” – הפך לסמל לקבוצה שלמה ששואפת להקים את בית המקדש השלישי ויהיה מה.
הסרט הוקרן שוב ב-1989 במועדון צוותא בתל אביב, בליווי רב שיח על הטרור היהודי, ויוצריו טענו שהוא חזה את פעילויות המחתרת היהודית בשנות השמונים.
הסרט גם שימש כסנונית ראשונה שבישרה את גל הסרטים “השמאלנים” על השירותיים החשאיים בשנות השמונים, וראו מאמרי כאן.
לימים קטעים מ”קשר הדבש ” שולבו בסרט נוסף של יעוד לבנון “”119 כדורים + שלושה” – סרט תעודי מ-1996 שעסק בקבוצות ימין הקיצוני בישראל.ונראה, ואולי במכוון ,כגירסת “המציאות ” של “קשר הדבש”.
הסרט, שצולם ברובו לפני רצח רבין אך נערך אחריו, עוקב אחר תנועות ימין קיצוני מהטבח במערת המכפלה ועד הרצח של רבין תוך שילוב מתוחכם של קטעים מ”קשר הדבש”.
שמו של סרטו הדוקומנטרי של לבנון מאזכר את 119 הכדורים שירה ברוך גולדשטיין בעת מעשה הטבח שבו רצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, וכן את שלושת הכדורים שירה יגאל עמיר כשרצח את ראש הממשלה יצחק רבין.
סרטו של לבנון, שצילומיו החלו כשנה וחצי לפני רצח רבין, נפתח בערב ההתנקשות ונע אחורה וקדימה בזמן. הסרט מציג את הימים שלאחר הרצח ואת המדינה מוכת התדהמה והאבל. לצד זה מוצגים החומרים שצולמו כשנה וחצי לפני כן, שכוללים תיעוד וראיונות עם ראשי הימין הקיצוני בארץ ומנהיגי המחתרת היהודית, בהם יהודה עציון וחגי סגל, שאותם קיים לבנון בניסיון לבדוק אם ישנה סכנה למלחמת אחים בישראל. כאמור בסרט משולבים גם קטעים מסרטו הפוליטי הקצר של לבנון “קשר הדבש” (1976), שעסק בשאלת קיומו של ארגון מחתרת ימני קיצוני הפועל בצללים.
הסרט הוצג בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, בהם פסטיבלי ברלין והונג־קונג, הוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק ואף זכה בפרס מיוחד בפסטיבל FIPA בביאריץ, צרפת. עקב הנושא הנפיץ לא נמצאו מפיץ או גוף שידור שיציגו אותו בישראל.
אריה קרישק, שכתב את התסריט עם יעוד לבנון, אומר עליו היום: “אני גאה בעצם עשיית הסרט, היה חשוב מאד לעשותו – וההיסטוריה הוכיחה זאת”.
קרישק וחברו יעוד לבנון היו חלק מקבוצה של חברים יוצרים שחלמו על קולנוע ותיאטרון, העלו הצגות בחוג דרמטי, והסריטו סרטים ב-16 מ”מ. החבורה כללה בין השאר את אייל ברטונוב, מיכה לבינסון, ורוני פרנקל ז”ל, ששימש כמפיק “קשר הדבש”. ולבסוף יצרו ביחד את “קשר הדבש”.
קרישק: אני היתי מגוייס לעניין מבחינה פוליטית. היינו בין הצעירים הראשונים שראו את הסכנה בעליית הימין הקיצוני, והחלטנו לעשות משהו. המודל היה סרטי המתח של קוסטה גברס והלכנו לעשות תרגיל ברכטיאני עם יסוד קברטי של סאטירה פוליטית מושחזת. חיברתי חמישה פזמונים לסרט, ורוב השחקנים, כמו מוני מושונוב וחנה לסלאו, התנדבו. זה נדיר, הם הבינו את חשיבות העניין. כמעט כל מי שעסק בסרט עבד בהתנדבות. התגובות היו טובות מאוד, למרות שהוא לא הוקרן באופן מסורתי. איש לא רצה לקחת אותו ולהקרין אותו. זה היה תסריט אמיץ כי איש לא העז לדבר עד אז נגד גוש אמונים.
הסרט התממש – בגדול – למציאות הישראלית: מחתרות מזויינות; ימין חמוש ומשולהב; וכידוע היו פיגועים בגדה; נוער הגבעות; נאמני הר הבית; ועוד.
אבוי, כמו בדרך כלל בהיסטוריה – קריאת ההשכמה שהשמענו לא ממש הועילה. הקיצוניות עוד הלכה והחמירה ומי יודע לאן עוד יגיעו הדברים.
אין בכלל ספק שהמציאות כבר עברה בחומרתה את הסרט. לפחות פעם אחת, בהתנתקות, עמדנו על סיפה של מלחמת אחים.
בכלל, ישראל 2022 היא מקום הרבה יותר אלים וקיצוני. חוששני שזה רק יחמיר.
עד כאן קרישק.
היום לצערנו הרב “קשר הדבש” כבר אינו חריף ומזעזע כפי שהיה עבור הצופים בשנת 1977. הוא פחות חריף מכל מהדורת חדשות שאנחנו רואים מידי יום ביומו.
אבל כדאי לזכור ..הוא צפה את מהדורות החדשות של היום. כיום לצערנו המציאות המתוארת בסרט היא מציאותית ביותר, ויורשיה וממשיכיה של אותה תנועה, שמדברים בריש גלי על רצונם להשיג את השלטון, יש להם אחיזה גוברת והולכת בחלקים גדולים מהציבור ועלולים לתפוס את השלטון, ומי יודע אם לא לפתוח במרחץ דמים.
“קשר הדבש” ניתן לצפיה ברשת כיום, לאחר שהיה לא זמין במשך שנים רבות. הבמאי יעוד לבנון הצליח למצוא עותק שלם שלו והעלה אותו ברשת, והנה הוא שוב זמין לצפייתכם.
“קשר הדבש” בארכיון הסרטים הישראלי סינמטק ירושלים
צפו גם בסרט התיעודי “119 כדורים ועוד 3” של יעוד לבנון “המשלב קטעים “מ”קשר הדבש”:
וכבונוס :הנה שני מאמרים מהעיתונות של שנות השמונים על “קשר הדבש”.
מאמר של חנה קים על “קשר הדבש” שפורסם במוסף “חותם ” של “על המשמר “ב-1984
מעבר לקריאת הכתבה באתר ״יקום תרבות״