בדצמבר 2023 פרסמנו ריאיון עם הקולנוענית מיכל בת אדם, רגע לפני שקיבלה את פרס יקירת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים. השבוע עלה לאקרנים סרטה החדש והמסקרן “הילה”. לרגל כך, חזרנו לריאיון שקיימנו עמה, בו היא סיפרה על הקונפליקט האישי שליווה אותה ביצירת הסרט, על הגעגועים הכואבים לאהבת חייה ועל הפרידה מהיופי והנעורים:

“חשבו שלא אוכל לעשות עוד סרטים. אמרתי לעצמי, כתבו עליי כל כך הרבה רוע, זה סימן שאני קיימת – והקושי הפעיל אותי ונתן לי כוח. כשקיבלתי את פרס ישראל היו כאלה שהתנצלו. מישהו כתב לי שרק עכשיו הם מבינים מה עשיתי, ואני מאושרת ומודה לאלוהים כל יום שנתן לי את התבונה להמשיך לעשות את שלי, גם כשמכים בי. אני עושה את מה שאני יכולה, ורוצה לעשות זאת בלי כעס או מרירות”.

את הדברים האלה אומרת מיכל בת אדם ממרום שנותיה, רגע לפני שהיא מקבלת את פרס יקירת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים. “איש יקר אמר לי פעם שאני צריכה להבין את זה, באה בחורה שלא למדה קולנוע והסרט הראשון שלי כבמאית, ‘רגעים’. מגיע לפסטיבל קאן ונמכר בכל העולם. ואז, את חוזרת ועושה סרטים כמו ‘על חבל דק’ ו’בן לוקח בת’, כותבים עליך רע אבל את בשלך. לגברים מבקרים היה קשה לקבל את זה. השיא של הלינץ’ היה ב’המאהב’. עוד לפני הבכורה, מישהו כתב שאני הולכת מפטמה לפטמה”.

“אמרתי לעצמי, כתבו עליי כל כך הרבה רוע, זה סימן שאני קיימת – והקושי הפעיל אותי ונתן לי כוח. כשקיבלתי את פרס ישראל היו כאלה שהתנצלו. אני מאושרת ומודה לאלוהים כל יום שנתן לי את התבונה להמשיך לעשות את שלי, גם כשמכים בי”

חלפו כבר יותר מחמישה עשורים מאז שהיא פרצה לחיינו. למיכל בת אדם, במאית, תסריטאית ושחקנית עם קול נשי ברור ויבול קולנועי עצום, 14 סרטים כבמאית ויוצרת ו-14 סרטים כשחקנית. בנוסף, היא הוציאה שני אלבומים בהם היא מקריאה שירה ועוד שני ספרי שירה – “אבל אני לא קוראת לעצמי משוררת”, היא אומרת.

יש לה מוניטין לא מבוטל: פרס מפעל חיים בפסטיבל בינלאומי לסרטי נשים לפני עשור, פרס אופיר על מפעל חיים ופרס ישראל לקולנוע שניתן לה ב-2021 על היותה פורצת ומפלסת דרך בקולנוע הישראלי. בסוף החודש היא תקבל פרס נוסף, כאמור, לאחר שנבחרה ליקירת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. הפסטיבל יערך בסינמטק ירושלים בתאריכים 25-28.12, ויכלול אירועים והקרנות ללא תשלום. את הפרס היא תקבל על עשייתה הענפה ותרומתה לעיצוב הקולנוע הישראלי, ובמהלכו יוקרן בבכורה סרטה החדש “הילה”, אותו כתבה וביימה.

הסרט נוגע ומרגש, הצפייה בו היא הנאה צרופה, הדיאלוגים מאוד צובטים, המשחק מעולה, וכאב האהבה והגעגועים למה שאיננו – נוטפים ממנו. הסרט מספר את סיפורה של הילה (ג’ייד דייכס ויקס הנהדרת), אם חד הורית לנעמי בת ה-7 (איילה פלג). שאול (יעקב זדה דניאל) אבי ביתה של הילה, אינו יודע שנעמי היא בתו ולא מודע לקיומה. אהבתה של הילה אליו היא אובססיבית. כשמתברר לה שהוא שב לארץ עם אשתו ובתו, היא מנסה להיפגש איתו, היא רוצה אותו יותר מדי, אבל הוא מתחמק ממנה. והילדה? היא רוצה אבא. כשליבה של הילה נפתח למיכאל (פיני טבגר), היא נתקפת חרדה שמא תאבד את שאול. האם הסוד יתגלה? האם תצליח להתאהב באחר ותיתן סיכוי לאהבה מתגמלת? תצטרכו לצפות ולגלות בעצמכן. על מלאכת הצילום הופקד יואב קוש, המלווה אותה בנאמנות כבר שנים; עוזרת הבמאית היא רבקה טומן-כהן, שגם היא מלווה אותה במסירות רבה בשנים האחרונות; המפיקה בפועל היא ליהיא לובטקין והעורך הוא תומר אבנד.

יש סממנים אוטוביוגרפיים בסרט או שהתסריט בדיוני?
“תמיד אני יודעת מהבטן למה אני עושה סרט מסוים, והיה איזה רגע שהתלבטתי אם לעשות את הסרט או לא. מה שבאמת קרה נשאר רק ביני לביני, כי זה שלי. בסרטים שלי יש יחסי אימא ובת, וכך גם בסרט ‘הילה’, אז אי אפשר להימלט מהאישי – למרות שאני הייתי אימא של אימא שלי, והילה לא כזו”.

“כשבעבר באתי לסופר דן בניה סרי לקנות את הזכויות ל’אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב’, הוא לא הבין מה פולניה כמוני רוצה סיפור כזה”, היא מספרת באותה הזדמנות, ושופכת עוד קצת אור על חייה האניגמטיים, “רציתי לעשות את הסרט, כי הבנתי שהאלם שנמצא שם זה משהו שחוויתי עם הוריי. בסרט ‘איה – אוטוביוגרפיה דמיונית’, הוספתי כבר את המילה ‘דמיונית’, כדי שלא יבואו אליי בטענות. הזמנתי את המורה לכינור שלי לצפות בסרט, הייתה שם סצנה שאני כמעט מכריחה אותו לחבק אותי והוא לא רוצה. הוא אמר לי בסיום ההקרנה שלא קרה דבר כזה, ועניתי לו שבעיניי היה יותר. בשבילי זה לא היה דמיוני. בכמה סרטים שלי חוזרים הריקודים של הוריי, והוריי מעולם לא רקדו. העובדה שזה מוטיב חוזר, היא אולי מפני שרציתי שהם ירקדו”.

בסרטים שלך יש הרבה סצנות ארוטיות, שנחשבו בזמנו פרובוקטיביות ואף צונזרו.
“אני לא משתמשת במילה ארוטיקה. אני אוהבת אהבה”.

“היה איזה רגע שהתלבטתי אם לעשות את הסרט או לא. מה שבאמת קרה נשאר רק ביני לביני, כי זה שלי. בסרטים שלי יש יחסי אימא ובת, וכך גם בסרט ‘הילה’ – למרות שאני הייתי אימא של אימא שלי, והילה לא כזו”

את מחזיקה בלא מעט פרסים, ועכשיו את מקבלת פרס מרגש נוסף. מה זה עושה לך?
“אין לי יחס לפרסים, אני יותר שמחה אם מישהו רואה סרט שלי. זה מצחיק אותי, שאומרים ‘יקירת הפסטיבל’. כשקיבלתי את פרס ישראל לא הבנתי בהתחלה, חשבתי שאני עושה סרטים איומים. כשהודיעו לי לקראת טקס פרסי אופיר שאני מקבלת פרס מפעל חיים, זה גם נראה לי מופרך, אמרתי למי שהתקשר שאני רוצה לחשוב, ואז אמרתי לעצמי – אם מציעים לך, תגידי תודה. אני מצפה שהסרט ‘הילה’ ידבר לאנשים שיאהבו אותו, שהוא ירגש אותם ושישמעו את פעימות הלב ששמתי שם”.

סיפור אהבה שנולד על הבמה

מיכל בת אדם הייתה שחקנית מתחילה, בוגרת בית צבי, צעירה ויפה בת 23 בסך הכל, כאשר לביאה הון, שהייתה באותם ימים הסוכנת שלה, הציעה למשה מזרחי, כבר אז במאי מוערך, תסריטאי ומפיק שפעל בפריז, לבוא לצפות בהצגה “בית ברנרדה אלבה” של לורקה. בהצגה שיחקו שמונה נשים, ביניהן בת אדם. ממרחק השנים היא משחזרת: “באופן נורמלי הייתי צריכה להיות מוזיקאית וזה מה שחשבתי שאעשה אחרי ששנים ניגנתי בכינור, אבל אחרי שניגנתי למחייתי במחזות זמר אצל גיורא גודיק, נכנס בי השיגעון לעמוד על במה והלכתי ללמוד משחק. באותה הצגה מדוברת גילמתי אחות גיבנת מכוערת עם מטפחת על הראש ומשה צפה בהצגה וציין לעצמו שאני משחקת ממש טוב, רק חבל שאני נראית כמו שאני נראית. בהפסקה הוא דפדף בתכניה, ראה שם צילום שלי בחיים האמיתיים וביקש לפגוש אותי”.

היא הייתה נשואה באותם ימים, הוא היה גרוש מספר שנים ואב לבת ומבוגר ממנה ב-14 שנה. המפגש ביניהם הביא לגירושיה והוליד סיפור אהבה גדול, יחד עם עבודה משותפת ופורה בין שחקנית ובמאי – בין השאר ב”אני אוהב אותך רוזה” ו”הבית ברחוב שלוש” שהיו מועמדים לאוסקר, “אבו אל בנאת” ו”כל החיים לפניו” של אמיל אז’אר (הפסבדונים של הסופר הצרפתי רומן גארי), סרט צרפתי עטור שבחים, שזיכה אותו בשנת 1977 באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בת אדם שיחקה בתפקיד הראשי לצד סימון סניורה. בתחילה הם נפגשו בהפוגות מהעבודה שלה פה כשחקנית ב”הקאמרי” ושלו בפריז, עד שבהחלטה משותפת היא נסעה לחיות איתו בפריז.

לפני 43 שנה נולד בנם היחיד דניאל, מוזיקאי החי בפריז, שבין היתר כותב מוזיקה גם לסרטים של אימו. הוא נשוי לשחקנית צרפתיה שהתחילה כזמרת, הם מופיעים יחד ולחוד, ויש להם שני ילדים.
מיכל ומשה מזרחי יצרו סרטים יחד ולחוד במשך 46 שנה. הוא נפטר בביתם שברחוב דיזנגוף בתל אביב, בשנת 2018. בן 86 היה. “משה היה אהבת חיי, מצאתי מישהו שקרוב לי בכל ההסתכלות, החשיבה, הרגישות, וזה שהוא היה יותר מבוגר, נתן לזה כוח, למרות שלא הרגשתי את הבדלי הגיל. שני אנשים באותו גיל כשכל אחד מחפש את עצמו זה קשה יותר. משה האמין ותמך בי מאוד. הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה – אמון מוחלט בכך שאני יודעת מה אני עושה. הייתה בו הרבה חכמה וזה הקל מאוד על החיים. מלבד האהבה, הייתה בינינו גם הבנה ורגישות, ויכולנו להיות, לדבר ולשתוק”.

“משה היה אהבת חיי, וזה שהוא היה יותר מבוגר, נתן לזה כוח, למרות שלא הרגשתי את הבדלי הגיל. הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה – אמון מוחלט בכך שאני יודעת מה אני עושה”

המפגש שלי איתה – אחת על אחת, על ארוחת בוהריים קלילה – היה מפתיע. זכרתי אותה מהעבר הרחוק. ללא ספק היא הייתה אחת הנשים הכי יפות כאן, היא ניחנה ביופי שקט ואיכותי. היא נראתה לי אז מרוחקת ומסתורית משהו. עכשיו, כשהיא כבר בשנות השבעים לחייה, גיליתי אישה עמוקה, אבל מאוד בגובה העיניים. היא חמה, קשובה, רגישה ונעימת דיבור. הקלישאה לפיה אישה יפה מתה פעמיים – לראשונה כשהיופי שלה נעלם, ובפעם השנייה כדרך כל בשר ודם – די משעשעת אותה. אין לה שום עניין עם האבולוציה של היופי. מי שהתחילה את דרכה בקולנוע הישראלי בשנות השבעים המוקדמות והיום היא כבר בשנות השבעים לחייה, מעדיפה שלא אכתוב את גיל המדויק, למרות שהוא מופיע בוויקיפדיה יחד עם תאריך הלידה שלה. היא לא עשתה שום טיפול בפניה, לא ניתוח, רחמנא ליצלן, גם ולא הזרקות. היא הכי חיה בשלום עם עצמה.

הגיל לא מפחיד אותך?
“לא. אף פעם לא עשיתי עניין מהיופי שלי, אז לא היו לי קשיי פרידה ממנו ומהנעורים, אבל כל השנים רימיתי לגבי גילי. שיקרתי גם במסמכים, כי אצל נשים המספר ליד השם לא עוזר. ועדיין, למרות שבוויקיפדיה מנוול אחד כתב את גילי, אני לא מרגישה שזה חוסם אותי. אני לא מבזבזת גרם אחד של אנרגיה על איך יראו אותי. אנשים משחיתים אנרגיה על אימג’ מסוים שהם רוצים ליצור. אני בדיוק איך שאני, ולא השקעתי כוח במה שאני לא. מספרים על צ’רצ’יל שהגיע יום אחד לדבר בטלוויזיה, המאפרת ניגשה לאפר אותו ואז הוא אמר לה משהו בנוסח: ‘עבדתי כל כך קשה על הקמטים האלה, ואת רוצה למחוק אותם'”.

מה כן מפחיד אותך?
“מעליות. אני גרה בבניין ללא מעלית ועולה לדירתי ברגל. כשאני חייבת לעלות לקומה גבוהה בבניין רב קומות, אני לא עולה אף פעם לבד מהפחד”.

אימא של אימא

היא נולדה בעפולה בשם מיכל רובין, ומגיל 7 גדלה כילדת חוץ בקיבוץ מרחביה, בגלל המצב בבית. אחותה הגדולה נשלחה לשם עוד לפניה, ושם בקיבוץ שינו שתיהן את שם משפחתן לבת אדם. אחותה מתגוררת עד היום בקיבוץ.

על הבית בו גדלה ועל ההכרח לעזוב אותו, היא מספרת: “לאבא הייתה חנות צילום והוא צילם אותי ואת אחותי. אימא שלי לא הייתה ככל האימהות, היא לא הייתה בריאה נפשית, ומבחינתי זה אמר לקחת אחריות. כשהלכנו ברחוב או למכולת, לא יכולתי להזיז את עיני ממנה. אני לא זוכרת מה היה בשנים הראשונות לחיי בבית, ואני תוהה למה אף פעם לא שאלתי את אבא. אני זוכרת שהייתי עולה על כיסא לכיור כדי להדיח כלים”.

“בין אימא ואבא הייתה אהבה”, היא משתפת, “הוא לא ידע להביע, והיא ידעה לחבק ולנשק אותי, אבל לא להכין לי ארוחת בוקר לפני הגן. פעם בכיתה א’ באתי לחברה ואכלנו ארוחת צהריים. לפני שהתחלנו לשחק, הכלים בכיור היו שטופים, והדבר הזה – שהוא רגיל כל כך, נראה לי כמו נס, כי אצלנו הכלים תמיד נשארו בכיור”.

“אף פעם לא עשיתי עניין מהיופי שלי, אז לא היו לי קשיי פרידה ממנו ומהנעורים, אבל כל השנים רימיתי לגבי גילי. שיקרתי גם במסמכים, כי אצל נשים המספר ליד השם לא עוזר. ועדיין, למרות שבוויקיפדיה מנוול אחד כתב את גילי, אני לא מרגישה שזה חוסם אותי”

מה גרם לך לעבור לקיבוץ?
“אחותי המבוגרת ממני בחמש שנים, עברה לפני למרחביה. כשאבא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע אליה, לא רציתי, אבל אמרתי כן – כי ידעתי שהוא כבר החליט. בקיבוץ הייתי בלי הורים, אבל לא חשבתי שאני בילדות אומללה או עשוקה. כשיצא לי לדבר עם מטפלים שראו סרטים שלי, הם שאלו אותי אם עדיף להישאר בבית למרות הקשיים או לעבור ילדות במקום אחר. אני רציתי להישאר בבית, אבל מרגע שעברתי לקיבוץ הייתי שם. כשהתאפשר יצאתי לחופשות בבית, אימא הייתה הרבה בבתי חולים. אנשים שאלו תמיד איך אני לא כועסת, ולא כעסתי”.

“עד כיתה י”א הייתי קיבוצניקית שרופה, וחשבתי שאישאר בקיבוץ”, היא מספרת, “אבל מצבה של אימא הורע ולא רציתי שיאשפזו אותה, אז עזבתי בסוף השנה ולא עשיתי י”ב. טיפלתי בה ולא זזתי ממנה, ואחרי השנה הזאת ידעתי שלא אחזור לקיבוץ. אימא נפטרה כשהייתה בת 58, ואבא שלי התחתן בשנית, אבל אני לא מדברת על זה. הוא נפטר בגיל 86”.

“לא עשיתי צבא”, היא ממשיכה בשצף, “לא רציתי להגיש קפה. אמרתי שאם יקבלו אותי לגלי צה”ל אז אתגייס. עשיתי אודישן, אבל בגלל ה-ר’ שלי אמרו שאי אפשר לקבל אותי. הוצאתי דחיות ובסוף הלכתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב”.

איזו אימא היית את לבנך כשהיה צעיר?
“כשהוא היה קטן הייתי צריכה לדאוג לאימי, הוא סבל מזה וזה לא היה קל, אבל הסברתי לו שלכל מיני הורים יש מומים. אני עובדת על הקשר כל הזמן, והוא מצוין. בשלושה באוקטובר נסעתי אליו ואל משפחתו בפריז, וארבעה ימים אחרי פרצה המלחמה. נשארתי איתם עד סוף אוקטובר”.

איך את עם המצב כאן?
“מה שקרה זה מחוץ לאנושיות. אני לא יודעת איך לעכל את זה, ואין לי לאן לברוח בתוכי. אני עוברת ליד כיכר החטופים, חברים מדברים לידי ואני שותקת. אני לא יודעת מה להגיד. אני גם נחרדת ממה שהולכים לעשות מבחינה צבאית. עכשיו צריכים להיות זהירים ולא להגיד דבר, אבל אני אדבר כשיגיע הזמן. ב-1967 חשבתי שיחזירו שטחים ויהיה שלום, אבל הסיפור עם הפלסטינים נותר לא פתור לאורך שנים. בזמן הסכמי אוסלו ערכתי מפגשים בין נוער ישראלי ונוער מעזה, זה היה כאילו נגענו בשלום ואז שוב אינתיפאדות ומשהו לא פתור – והחטא הזה נמשך”.

את מדברת מכאב.
“כן. אני לא מאמינה שבכוח יפתרו דברים. עשיתי סטיקר שכתוב בו ‘בן אדם=בן אדם=בן אדם’ בשפות רבות, ואני הולכת ברחובות ומדביקה אותו. האנושות הייתה מרוויחה אם היו משקיעים בחינוך מיום היוולדו של הילד, אומרים לו שאור הוא ביום וחושך בלילה, אבל לא אומרים שבן אדם שווה בן אדם. אם היו אומרים את זה מינקות, העולם היה נראה אחרת. אבל האנושות כרתה את האינטואיציה, ורבים לא יודעים מה הם רוצים, כי ההורים שלהם אמרו ככה וככה. אלוהים נתן לי מתנה, את זה שאני חיה מהבטן, ואני יודעת שמה שאני רוצה זה צדק – גם אם לא תמיד אני יכולה לקיים אותו”.

“מה שקרה זה מחוץ לאנושיות. אני לא יודעת איך לעכל את זה, ואין לי לאן לברוח בתוכי. אני עוברת ליד כיכר החטופים, חברים מדברים לידי ואני שותקת. אני לא יודעת מה להגיד”

כבר הרבה שנים את רק כותבת ומביימת, אבל לא משחקת. סיימת את פרק המשחק בחייך?
“הציעו לי תפקידים בקולנוע, אבל לא דברים מעניינים. בזמן האחרון אני רוצה לשחק בתיאטרון, אני משוועת לזה – וגם אמרתי כבר לציפי פינס – ובינתיים אני מפצה את עצמי בקריאת שירה מעל במות. אני פריקית של ערבי שירה כאלה”.

הצלחת להתפרנס לאורך חייך רק מקולנוע, עם הרזומה המפואר שלך?
“כל חיי הרווחתי מעבודה מחוץ לסרטים. על הכנסות מסרטים אי אפשר לבנות. ברגע מסוים הייתה לי אפשרות ממשית לעשות סרט בהפקה אמריקאית עם מישהו מפורסם, קבעו לי פגישה באולפנים של יוניברסל, אבל ביטלתי. הבנתי שאצלי לעשות סרטים, זה רק כאלה שאני יכולה להתבטא דרכם. לימדתי קולנוע בהרבה מקומות, ולאחרונה, ואחרי 25 שנה, הפסקתי. אני מרגישה עשירה – במשפחה, באהבה. אני עושה מה שאני רוצה. אם יש אוויר לנשום – זה עושר. כסף לא היה בשבילי מוטיבציה אף פעם, עבדתי בשביל לחיות”.

יש לך חרטות מקצועיות?
“לא. אני שמחה בחלקי. יכולתי לעשות סרטים נוספים, היו לי הצעות קונקרטיות, אבל תמיד היה חשוב לי לספר את מה שאני רוצה כמו שאני רוצה – אז סירבתי”.

על מה יהיה הסרט הבא שלך?
“לא התכוונתי לדבר על זה, אבל לך אגיד שאני עושה סרט דוקומנטרי על משה. צילמתי אותו בבית. אולי זה מקל עליי שאני כל הזמן רואה אותו, והוא כל הזמן נוכח בחיי”.

מעבר לקריאת הכתבה באתר את מאג