בליל שבת האחרונה נפטר המפיק-יוצר, השותף שלי ב8 שנים האחרונות, והמנטור שלי כנראה לכל החיים, דני פארן.
דני הפיק-יצר ביחד איתי את שבאבניקים , שחד משמעית לא היתה קורית בלעדיו.
וכאן אני רוצה לספר על הפעם הראשונה שראיתי אותו.
**
אחרי בית ספר לקולנוע, כתבתי במשך חצי שנה רעיון על סדרה על 4 בחורי ישיבה. המוני דפים, שאחר כך הפכו למסמך שחשבתי שיהיה דבר מדהים. שלחתי את זה להמון מפיקים וחברות הפקה, ובמשך חודשים קיבלתי משהו בין התעלמות מוחלטת לשלילי אדיש. חבר סיפר לי על מפיק שהרגע מכר את החברה שלו, דני פארן. בניגוד לשאר, הוא לא היה תל אביבי אלא בנווה אילן, והחלטתי שאני לא שולח מייל אלא לוקח את האוטו ונוסע לשם. במגרש חניה הענק של נווה אילן, אני עוצר את האדם הראשון שנקרא לידי ושואל אותו איפה המשרד של דני פארן.
“למה אתה צריך אותו?” האיש אומר.
“יש לי רעיון לסדרה ורציתי להציע לו” עניתי.
“סדרה טובה?”
“נראה לי. על שבאבניקים”.
“שבאבניקים? תביא את הניירות. אני דני פארן.”
מסרתי לו ניילונית עם 5 עמודים ודיוידי של סרט גמר.
שעתיים אחר כך, קיבלתי מייל שאומר לי שאנחנו הולכים לעשות אותה.
**
קשה להבין מה עובר במוח של 2 אנשים, דני ואני, שבמשך חמש שנים עוברים מגוף שידור לגוף שידור ומקבלים לא על הרעיון שלהם. אני לא מאחל לאף אחד לחוות את המעמד שחבורה של אנשים שאתה מעריך אומרים לך ש”אין לך שום דבר ברעיון שלך. זה לא מעניין. זה לא חדשני. היה כבר מזה. עזוב, תביא לנו משהו אחר.”
והסיבה היחידה שלא נשברתי ועזבתי את המקצוע הזה היא בגלל שאחרי כל פגישה כזאת, דני היה אומר לי “עזוב, הם לא מבינים כלום. אני, דני, מבטיח לך שיהיו לנו חמש עונות!!! שכח הכל, אני מזמין אותך לחומוס.”
קשה להסביר כמה אני חייב ליהודי הזה.
**
אני אומר יהודי, כי זה התמצות הכי טוב שלו. היה לו לב יהודי חם ואוהב. למרות שהוא עשה סדרות ענק, טלנובלות, שעשעונים, היה לו מקום לעשות דברים קטנים , שאולי לא הביאו לו שקל, ואולי אפילו הפסדים, אבל בשבילו הם היו הדברים שבגללם הוא במקצוע.
דני לקח אותי מבית ספר לקולנוע וגידל אותי כיוצר. ולא רק אותי. הוא אהב לעבוד עם אנשים צעירים. ולמרות שבפגישה השניה שלנו במשרד שלו, {כנראה שזה קרה גם עם תסריטאים ובמאים אחרים לאורך 50 שנה}, , הוא ישב על כסא העור שלו כמו שריף ופתח: “חשוב לי שתדע לאיפה אתה נכנס : כאן אני מחליט על הכל!!!!”. למרות זאת – בפועל נתן לי את החופש הכי גדול שמפיק נותן ליוצר.
**
כתבו עליו באיזה אייטם שנפטר המפיק “האגדי”. וחשבתי מה הופך בן אדם {די נמוך אפילו…} להיות “אגדי”? כי המילה הזאת מאפיינת אותו הכי. ונראה לי שאגדי זה אדם שחי בגדול, ולא נכנע לתכתיבי המציאות. ,התיאור הכי מדויק של דני. לא היה דבר שהדליק אותו יותר בעולם, מזה שמישהו יגיד לו על רעיון לסדרה שהוא אהב “זה לא רעיון טוב, לא יקרה” . כי כשהוא האמין במשהו, הוא הלך כנגד כל העולם ועשה אותו.
**
והנה עוד משהו שהופך אנשים לאגדיים:
בתמונה, למטה, דני ואני יושבים בבית קפה ירושלמי {הוא התעקש שאני אקח אותו כל פעם לבית קפה חדש שנפתח, “קח אותי לאיפה שהצעירים הולכים”}, 6 שעות לפני פרמיירה של שבאבניקים.
דני עובר על הרשימות תודה שאני אמור להקריא מעל הבמה ומקפיד איתי רק על דבר אחד :
“אלירן, הכי חשוב, ההורים. אתה מזכיר את ההורים שלך, רק בשמות מלאים והם הראשונים בסדר!!!”.
אני זכיתי למנטור לכל החיים.
אוהבים אותך, דני.
בליל שבת האחרונה נפטר המפיק-יוצר, השותף שלי ב8 שנים האחרונות, והמנטור שלי כנראה לכל החיים, דני פארן.
דני הפיק-יצר ביחד איתי את שבאבניקים , שחד משמעית לא היתה קורית בלעדיו.
וכאן אני רוצה לספר על הפעם הראשונה שראיתי אותו.
**
אחרי בית ספר לקולנוע, כתבתי במשך חצי שנה רעיון על סדרה על 4 בחורי ישיבה. המוני דפים, שאחר כך הפכו למסמך שחשבתי שיהיה דבר מדהים. שלחתי את זה להמון מפיקים וחברות הפקה, ובמשך חודשים קיבלתי משהו בין התעלמות מוחלטת לשלילי אדיש. חבר סיפר לי על מפיק שהרגע מכר את החברה שלו, דני פארן. בניגוד לשאר, הוא לא היה תל אביבי אלא בנווה אילן, והחלטתי שאני לא שולח מייל אלא לוקח את האוטו ונוסע לשם. במגרש חניה הענק של נווה אילן, אני עוצר את האדם הראשון שנקרא לידי ושואל אותו איפה המשרד של דני פארן.
“למה אתה צריך אותו?” האיש אומר.
“יש לי רעיון לסדרה ורציתי להציע לו” עניתי.
“סדרה טובה?”
“נראה לי. על שבאבניקים”.
“שבאבניקים? תביא את הניירות. אני דני פארן.”
מסרתי לו ניילונית עם 5 עמודים ודיוידי של סרט גמר.
שעתיים אחר כך, קיבלתי מייל שאומר לי שאנחנו הולכים לעשות אותה.
**
קשה להבין מה עובר במוח של 2 אנשים, דני ואני, שבמשך חמש שנים עוברים מגוף שידור לגוף שידור ומקבלים לא על הרעיון שלהם. אני לא מאחל לאף אחד לחוות את המעמד שחבורה של אנשים שאתה מעריך אומרים לך ש”אין לך שום דבר ברעיון שלך. זה לא מעניין. זה לא חדשני. היה כבר מזה. עזוב, תביא לנו משהו אחר.”
והסיבה היחידה שלא נשברתי ועזבתי את המקצוע הזה היא בגלל שאחרי כל פגישה כזאת, דני היה אומר לי “עזוב, הם לא מבינים כלום. אני, דני, מבטיח לך שיהיו לנו חמש עונות!!! שכח הכל, אני מזמין אותך לחומוס.”
קשה להסביר כמה אני חייב ליהודי הזה.
**
אני אומר יהודי, כי זה התמצות הכי טוב שלו. היה לו לב יהודי חם ואוהב. למרות שהוא עשה סדרות ענק, טלנובלות, שעשעונים, היה לו מקום לעשות דברים קטנים , שאולי לא הביאו לו שקל, ואולי אפילו הפסדים, אבל בשבילו הם היו הדברים שבגללם הוא במקצוע.
דני לקח אותי מבית ספר לקולנוע וגידל אותי כיוצר. ולא רק אותי. הוא אהב לעבוד עם אנשים צעירים. ולמרות שבפגישה השניה שלנו במשרד שלו, {כנראה שזה קרה גם עם תסריטאים ובמאים אחרים לאורך 50 שנה}, , הוא ישב על כסא העור שלו כמו שריף ופתח: “חשוב לי שתדע לאיפה אתה נכנס : כאן אני מחליט על הכל!!!!”. למרות זאת – בפועל נתן לי את החופש הכי גדול שמפיק נותן ליוצר.
**
כתבו עליו באיזה אייטם שנפטר המפיק “האגדי”. וחשבתי מה הופך בן אדם {די נמוך אפילו…} להיות “אגדי”? כי המילה הזאת מאפיינת אותו הכי. ונראה לי שאגדי זה אדם שחי בגדול, ולא נכנע לתכתיבי המציאות. ,התיאור הכי מדויק של דני. לא היה דבר שהדליק אותו יותר בעולם, מזה שמישהו יגיד לו על רעיון לסדרה שהוא אהב “זה לא רעיון טוב, לא יקרה” . כי כשהוא האמין במשהו, הוא הלך כנגד כל העולם ועשה אותו.
**
והנה עוד משהו שהופך אנשים לאגדיים:
בתמונה, למטה, דני ואני יושבים בבית קפה ירושלמי {הוא התעקש שאני אקח אותו כל פעם לבית קפה חדש שנפתח, “קח אותי לאיפה שהצעירים הולכים”}, 6 שעות לפני פרמיירה של שבאבניקים.
דני עובר על הרשימות תודה שאני אמור להקריא מעל הבמה ומקפיד איתי רק על דבר אחד :
“אלירן, הכי חשוב, ההורים. אתה מזכיר את ההורים שלך, רק בשמות מלאים והם הראשונים בסדר!!!”.
אני זכיתי למנטור לכל החיים.
אוהבים אותך, דני.
שבאבניקים הבלתי רשמיים Omer Perelman Striks Daniel Gad Israel Atias Ori Laizer Michal Paran Yoni Paran Idit Paran
כתבו וערכו: Eliran Malka, שאול דישי