שתיקה רועמת-סרט עוצמתי על חופש המחשבה ,הביטוי והמחאה שחשוב שכולנו נראה,דווקא עכשיו.

השורה התחתונה:
סרט מצויין,שמאפשר חוויה על זמנית הנוגעת לחשיבות שימור הזכות של חופש הביטוי וחופש המחשבה,במיוחד כעת,בשעה שמשטרים טוטליטריים וכרסום בדמוקרטיות הם חלק מההוויה בת זמננו.המלצה מיוחדת: לקחת את בני הנוער שלכם ל 111 דקות בגרמנית (עם תרגום) של למה חשוב לשמר את חופש הביטוי והמחשבה.

מומלץ מאוד וחשוב מאוד!!!

השנה היא 1956 והמקום הוא מזרח גרמניה.דיון בחופש הביטוי וחופש המחשבה בזמן ובמקום כאלה הוא תפאורה מצויינת להמחשה של דיכוי זכויות בסיסיות אלה.
“לחיי חירות העמים!” אומר אדגר ההומו הזקן,חירות שהרבה יותר מדי פעמים נלקחת כמובנת מאליה.
כנראה שצריך להיות נאיבי דייך כדי לצפות מהמשטר האמון על שלומך להיות הגון וחופשי.נאיביות זו היא הדלק למרי העיקש והנחוש הנובע מעוצמת הכעס ותחושת הקיפוח עם גזילתם של האמון והחופש.

אצלנו השנה היא 2018 והשיח אלים,מפולג וסותם פיות.לא אחת אנו מבינים שכששר התקשורת הוא גם שר הביטחון,ראש הממשלה,שר החוץ (או שזו שרת החוץ?)
שר הבריאות והשר הממונה על ההגירה חייבת להיות כאן פגיעה משמעותית בחופש הדיבור והמחשבה,הכל כך יקרים ושבירים.לא אחת מדמנת השיסוע דורסת את אנטי אומרי ההן האוטומטי לממסד,שבכל מאוד מנסה לשכפל את נתיניו לנשלטים בנינוחות מירבית,מה שיבטיח את המשך קיומו של משטר זה.
לא לשווא הדבר הראשון שהיטלר עשה,עם עלייתו לשלטון,היה ליטול לעצמו את כל ערוצי התקשורת עם הציבור הגרמני,ולמעשה עם העולם,ולנטר באמצעותם מידע ושליטה תודעתית בהמונים.
חופש מחשבה הוא סכנה למשטרים טוטליטריים והסרט ממחיש זאת היטב.

שנת 1956, במהלך התגנבות לקולנוע במערב ברלין, נחשפים תיאו וקורט לתמונות מהמרד ההונגרי בבודפשט. עם שובם למזרח ברלין, הם מצליחים לשכנע את חבריהם לתיכון לקיים דקת דומייה ספונטנית לאות סולידריות עם קורבנות ההתקוממות. מחווה זו מכה גלים הרבה יותר משציפו והתלמידים הופכים לכלי משחק פוליטי בגרמניה המזרחית הטוטליטרית. בעוד מנהל התיכון מנסה לתרץ את המעשה כאקט של שובבות נעורים, שר החינוך מכריז על הפעולה כאקט של מרי. הוא דורש לקבל לידיו את שמו של העומד בראש המרד, אך התלמידים מחליטים לדבוק יחד, בהחלטה שתשנה את חייהם לנצח.

טריילר  https://youtu.be/S3dSMg3vlPE

שחקנים

תיאו למקה:  לאונרד שייכר                           Leonard Scheicherקורט ווכטר:  טום גראנץ                              Tom Gramenzלנה:  לנה קלנקה                                       Lena Klenkeאריק:  יונאס דסלר                                     Jonas Dassler
פול: איזייה מיכלסקי                                   Isaiah Michalskiהרמן: רונלד צֵרפלד                                    Ronald Zehrfeldאינגריד: קרינה ויזֵה                                   Carina Wieseמר שוורץ מנהל בית הספר:  פלוריאן לוקאס      Florian Lukasפראו קסלר: יֶרדיס טריבל                            Jördis Triebelהמזכיר רינגל: דניאל קראוס                         Daniel Kraussאדגר:  מיכאל גוויסדק                                 Michael Gwisdekשר חינוך העם מר לאנגה:  בורגהרט קלאוסנר   Burghart Klaußnerהאנס ווכטר:  מקס הופ                               Max Hoppאנה ווכטר:  יודית אנגל                               Judith Engelמר מלצֵר:      גץ שוברט                              Götz Schubert

 

יוצרים

בימוי ותסריט:  לארס קראומה                       Lars Kraumeעל פי ספרו של דיטריך גארסטקה                  Dietrich Garstkaצילום:  יֶנס הארנט                                    Jens Harantעיצוב הפקה:  אולף שלייפר                         Olaf Schiefnerעיצוב תלבושות:  אסתר ואלץ                        Esther Walzעריכה:  ברברה גיז                                    Barbara Giesליהוק:  נסי נסלאואר                                   Nessi Nesslauerהפקה:  מרים דוסל, סוזאנה פרייר                 Miriam Düssel, Susanne Freyerסרטי אקצנטה                                         Akzente Film & Fernsehproduktion
גרמניה 2018,111 דקות, גרמנית, כתוביות לעברית ולאנגליתהחל מתאריך 27 לדצמבר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ 
הפצה בישראל – סרטי נחשוןשתיקה רועמת
 הוא סיפור אמיתי על אירוע דרמטי מימי המלחמה הקרה. מבוסס על ניסיונו האישי וסיפורו של דיטריך גארסטקה, אחד מ – 19 תלמידים שהפנו נגדם את כל מוסדות החינוך במזרח גרמניה, בעקבות פעולה אנושית אחת.לארס קראומה, הבמאי עטור הפרסים, (ביניהם, פרס הקולנוע הגרמני בשנת 2016 עבור “האמת של  פריץ באואר”), קיבץ לסרטו חבורה של שחקנים מהצעירים המובילים והמוכשרים בקולנוע ובתיאטרון בגרמניה לצד שחקנים מוכרים ומבוססים.
הקדמה מאת מחבר הספר דיטריך גארסטקה“הניחו להכל, פשוט תנו להיסטוריה להיות היסטוריה”.היו אנשים רבים שאמרו דברים דומים, ואנשים רבים שראו מה באמת התרחש. אנשים צעירים שהתנגדו לשלטונות ומבלי לתכנן איזו שהיא התקוממות פשוט השתלבו בהתקוממות, אפשר לומר. אולם ברגע שנכנסו לעומקם של הדברים החלו לפעול במלוא מרצם. אנשים צעירים שהשאירו את חותמם מפני שהם כעסו, ועם הכעס הזה שהוא כל כך ייחודי לצעירים פעלו נגד מה שהם ראו כנטילת החופש.המפיקה מרים דוסל ראתה את זה, היא זיהתה את עוצמתו של הסיפור. לארס קראומה הבמאי, ראה את זה, הוא הצליח לקלוט את הפוליטיזציה של ההתנהגות שלהם, עם כל הקלילות של בני הנעורים והצליח להציג תמונת מצב המראה כיצד הכיתה גדלה ביחד תחת הלחץ הכבד של מנגנוני המדינה. זה לא הפתיע שהסיפור הזה הפך לסרט. מאז שהספר פורסם, המדיה גילתה בו עניין רב.כמובן שחששתי מעט שלא אצליח לקבל את זה שבסרט יש דרמטורגיה מעט שונה. אך לאור התוצאה, אני מאד שמח שהסרט הזה נוצר. במשך כל הזמן שצפיתי בסרט אמרתי לעצמי “אה, כן, כך זה היה, כך זה התרחש”.הזיכרונות חזרו אלי וצפו מחדש והרגשות הם בדיוק אותם רגשות שחשתי לפני שישים שנה. דחייה שהפכה לבוז כלפי האידיאליזם של האנשים, בוז לעובדה שאפילו לגבי תלמידי בית ספר החשיבה היתה האם הם היו בעד השלטון או נגדו. היו שואלים “האם אתה בעד או נגד שלום?” המשמעות תמיד היתה, האם אתה בעד או נגד הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית (שמה הרשמי של מזרח גרמניה אז). כשצפיתי בסצנות, הפחד מאותם ימים חזר. הפחד שאותו שר חינוך, שיש בידו להרוס כיתה שלמה יבגוד בך שוב. הרגשתי את תחושת האיום בצורה מאד חזקה, מכיוון שהסרט מספר על האירועים כשהוא נעזר בשפה מאד מוחשית של דימויים. הכל מסופר מבלי לעוות את הדברים, מאוד ברור בקו שלו, מאוד אובייקטיבי.  כן, כך הם מתנהגים, כך הם התנהגו, דיקטטורים שלא חששו לפעול בביתם נגד צעירים והתייחסו אליהם ברצינות גדולה כאיום על כוחם. לא היו מסוגלים בשום צורה לסלוח על המחאה שלהם, כי הם היו תקועים בדרכי המחשבה שלהם והם לא יאפשרו כל שינוי. האווירה באותה עת היתה של שמחת חיים מצד אחד ומתח ופחד מאיים מצד שני. 
שיחה עם הבמאי לארס קראומהש: איך עלה הרעיון לסרט?ת: מפיק ידיד שלי נתן לי את הספר של דיטריך גארסטקה לפני אחת עשרה שנים. אחרי חמש שנים מצאתי את  הרעיון איך ניתן לעבד אותו, אך בינתיים הזכויות כבר נמכרו, כמובן. הן היו בידיה של מרים דוסל וסרטי אקצנטה. למזלי לא היה להם תסריטאי, אז הצגתי בפניהם את הרעיון שלי לתסריט, ומשם התחלנו להתקדם.ש: מדוע רצית לספר את הסיפור הזה מן ההיסטוריה של מזרח גרמניה?ת: בזמן שהתחלתי לגלות עניין בספר הזה, התחלתי לעבוד על הסרט “האמת של פריץ באואר”. הייתי בשלב בו שאלתי את עצמי איך היו החיים בגרמניה לאחר הרייך השלישי. שני הסרטים בוחנים את השאלה של מדינה אחוזת טירוף. השאלה היתה כיצד ניסתה גרמניה למצוא את דרכה מן ההיסטוריה הנוראה אל עתיד חדש. מזרח גרמניה היו בנתיב אחד, מערב גרמניה בשני. שני הניסיונות היו קשים, זה מה שאני מנסה להראות בשני הסרטים.ש: כמה זמן נמשך תהליך התחקיר לסרט? ואיפה ואיך עשית את התחקיר?ת: התחקיר והכתיבה תמיד פועלים אצלי במקביל. אני קורא וכותב, ואז אני לא יכול לעשות עוד דבר. ואני מתחיל לקרוא מחדש. הבסיס הוא הסיפור של דיטריך גארסטקה. זהו סיפור כל כך דרמטי שבדרך כלל מסופר בצורה שונה על ידי כל אחד מן המעורבים באירוע. אולם אם תקבל יותר מדי גישות לאותו סיפור יהיה קשה לפתח עלילה עקבית אמינה. לכן דברתי רק עם דיטריך בלעדית. על הספר שלו ועל מה שהוא זוכר מן התקופה הזו. וגם צפיתי בהמון סרטים מהתקופה הזו. במיוחד “ברלין, פינת שונהאוזר” שצולם באותה תקופה שבה הסרט שלנו מתרחרש, וגם בסרט “קרלה”, שנאסר להקרנה במזרח גרמניה בזמנו, היה לי מאד חשוב לצייר תמונה אותנטית.ש: איך אתה יכול לתאר את הרקע החברתי של התקופה ש”שתיקה רועמת” מספר עליה?ת: תמיד צריך לזכור שהסרט מתרחש בעיירה סטלין-שטאט בשנת 1956. חומת ברלין עוד לא נבנתה והיו אמונה ותקווה שסוציאליזם היא צורת חברה עליונה וטובה מן הקפיטליזם שניתן להצדיקה. ברור שלא רצינו להציג את הדימוי האפור של מזרח גרמניה. ולכן העברנו את הצילומים מסטרוקוב לסטלין-שטאט שנקראת עכשיו אייזנהוטנשטאט. עיר המודל הזו היתה מאד מודרנית בשנת 1956. הוקמה כעיר פועלים לצד תעשיית הפלדה. היא הציעה לתושבים שלה תנאים, שפועלים שחיו בחבל הרוּהר במערב גרמניה רק היו יכולים לחלום עליהם באותן שנים. מה שהיה דומה בין המזרח למערב זה קשר השתיקה בקשר למלחמה, והקשר של אנשים שונים אל התקופה ההיא ואל המפלגה הנאצית ולפשעי מלחמה. חוסר היכולת של האנשים להתמודד עם העבר שלהם גם הוא מהווה יסוד חשוב אצל הדמויות בסרט.ש: איזה תפקיד לדעתך מילא המרד של ההונגרים בשנת 1956 במזרח גרמניה?ת: המרד בהונגריה התאפשר כיון שחרושצ’וב שינה את הכיוון הפוליטי, לאחר סיום שלטון הטרור של סטאלין. בתחילה בפולין ואחר כך בהונגריה אנשים הרגישו בטוחים יותר ודרשו יותר חופש וזכויות. הרצון של הרוסים לשחרר מעט לא הלך כל כך רחוק. אחרי הכל המערב השתמש בהתקוממות ההונגרית לתעמולה שלו ולצרכים שלו. ובמזרח ניסו להמעיט מעוצמת הנזק באמצעות תעמולה משלהם. בגדול, התקוממות זו היתה חשובה יותר לאנשים במזרח מאשר למתבוננים מן הצד במערב. אלו התמודדו עם המשבר בתעלת סואץ ועם אירועים פוליטיים נוספים שנראו באותה עת חשובים יותר.ש: איך אתה רואה את השידורים משני הצדדים באותה עת, בהקשר של פייק ניוז ויצירת דעת קהל?ת: פייק ניוז הם תעמולה. המכניזם הוא דומה בשני המקומות. האמת מעוותת ואז מועברת כתעמולה. ואז כולם מדברים באותה עת ומאמינים למה שהם שמעו. זה לא משנה אם אתה קורה לזה פייק ניוז או תעמולה, האחריות היא בסופו של דבר בידי כל אדם להפעיל את ראשו ולחשוב. אם כל מה שאתה עושה זה לתכנת את המחשבות של האחרים, יש לך בעיה. נכון שהיה יותר קשה למצוא מקורות שונים של אינפורמציה על אותו נושא באותם ימים של המלחמה הקרה, וזה מתייחס למזרח וגם למערב. היום מאוד קל לייצר מחשבה ודעה, ומצד שני קל לבדוק את החדשות ולא להאמין לכל ציוץ.ש: איך זה היה לעבד אירועים אמיתיים למסך מיד לאחר “האמת על פריץ באואר”?ת: שני הסרטים מגיעים מן העניין שלי בהתפתחות של המדינה שלי לאחר המלחמה. שני הסרטים הם דרמה פוליטית. האתגר כתסריטאי המעבד סיפורים אמיתיים היא למצוא את האיזון הנכון בין דיוק היסטורי לעוצמה דרמטית. אף אחד לא אוהב לצאת מבית הקולנוע ולומר “הכל היה אמיתי אבל זה היה משעמם” ואף אחד לא רוצה לשמוע לאחר הקרנת סרט שהאמת היתה שונה לגמרי. זה מצריך אמנם מאמץ גדול, אך זה נהדר כשזה עובד. אני ללא ספק מעדיף לצפות בסרטים המבוססים על אירועים אמיתיים מאשר לצפות בסרטים על גיבורי על. לדעתי אין דבר יותר מעורר השראה בקולנוע מאשר מעשים שונים של אנשים שונים.ש: על אף שעשית סרט היסטורי, בחלק מן הסצנות יש תחושה של על-זמניות, ונראה שהיו יכולות להתרחש בימינו אנו. האם הרעיון להעניק לאירועים ההיסטוריים ממד אוניברסלי היה רעיון שלך, ואיך אתה רואה את ההקשר לאירועים פוליטיים בני זממנו?ת: אני חושב שסרטים היסטוריים חייבים להיות רלוונטיים להיום. במקרה הזה האמירה שכל אחד חייב להיות אדם פוליטי באיזשהו שלב של נעוריו. אין דרך לעקוף את זה, לא אז ולא היום. אם אין לך דעה שאתה דבק בה אין לך כלום.ש: כמה מתוך הסיפור הוא מומצא? איך אתה מתמודד עם אירועים היסטוריים כבמאי?ת: זה היה התפקיד שלי למצוא את הכללי בכתיבת ההיסטוריה, בסיפור של גארסטקה בו הוא ניכנס לפרטים רבים זה מאד קרוב לאמת ולמה שקרה לדמויות. שיניתי מעט את הרקע, את המשפחות שלהם ואת מקום ההתרחשות. כבמאי זה תענוג ליצור סרטים היסטוריים כי אתה יכול לצור עולם שלם. אם אתה יוצר סרט עם רקע דוקומנטרי אתה תמיד צריך להתמודד עם המציאות המכוערת. היום אתה תמיד צריך שיהיה איזה פח מחזור כתום, אוטובוס עירוני מכוער, ואנשים במעילי גשם צהובים. הצילומים הם הנאה גדולה הכתיבה היא הגיהנום.ש: איך מצאת את אייזנהוטשטאט כדי לצלם שם. מה היה בה שגרם לך להחליט לצלם שם?ת: מציאת העיירה הזו היא מזל גדול, עיר לדוגמה משנות החמישים שהיא האנדרטה הגדולה ביותר בגרמניה, לערים הללו, היינו יכולים לצלם בכל העיר. בדרך כלל דבר כזה מתאפשר עם יש לך תקציב הוליוודי. היינו רק צריכים הרבה ניצבים. וכאן באו לקראתנו אנשי העיירה הנחמדים עם ראש פתוח, הם התייצבו כדי לשמש כניצבים, עומדים שעות בקור חורפי ובבגדים תקופתיים ובסבלנות רבה. גם התאפשר לנו לצלם במפעלי הפלדה ולתת להם צורה תקופתית. זמן קצר לאחר הצילומים המפעלים הללו נסגרו, למרות שהם פעלו משנת 1951. הגענו ממש בזמן מהבחינה הזו. צילומי הסרט הפכו לעדות היסטורית בזכות עצמם. והגילוי החשוב ביותר בעיר הזו הוא בניין בית הספר, שהוא היום המרכז הדוקומנטרי והמוזיאון לחיים במזרח גרמניה. ממש ליד גן ילדים שבדיוק נסגר ואפשר לנו לבנות שם את אזור הצילומים. באופן כללי העיירה הזו לא רק מושכת ומעניינת בתור נושא, אלא היא מעניינת גם במונחים של מה שיש בה. היא משקפת את האופטימיזם והתקווה שהיו במזרח גרמניה בראשית הדרך.ש: רבים מהשחקנים הבוגרים נולדו וגדלו במזרח גרמניה האם היה זה גורם בבחירתם לתפקידים?ת: זה היה רעיון של המפיקה שכל השחקנים המגלמים מורים והורים יהיו כאלה שגדלו במזרח. אחד מהם הוא יוצא דופן אבל מרבית השחקנים יוצרים דמויות שמתייחסות למה שהם ראו כשהיו ילדים.ש: איך השחקנים הצעירים התכוננו לתפקידים שלהם, דמויות מתקופה כל כך רחוקה מהם?ת: היו להם שיעורים בריקודי בוגי והם היו חייבים לקרוא את הספר ולראות סרטים ממזרח גרמניה. הסרט החשוב ביותר עבורם כמו שהיה עבורי, הוא “ברלין, פינת שונהאוזר”. סרט שיצא באותה שנה בה מתרחש הסיפור שלנו ועוסק בצעירים מורדים. היה להם הרבה על מה להתבונן, וכמו שאמרתי קודם, רפרנס נוסף היה הסרט “קרלה” שנאסר להקרנה במזרח גרמניה ועסק במורה והתלמידים מכיתת הגמר שלה. עבורם זה היה מסע בזמן. הם גם עבדו לבד, אני יכול לספר שהשחקן יונאס דסלר נסע למחנה הריכוז בזכסנהאוזן, כיון שיש למחנה חלק חשוב בהיסטוריה של המשפחה שלו.הרקע ההיסטורי למקרהההתקוממות ההונגרית ב- 22 באוקטובר 1956, סטודנטים מהמכון הטכנולוגי האוניברסיטאי בבודפסט כתוב מכתב בו דרשו חופש עיתונות, חופש דיבור, שחרור לאומי, בחירות חופשיות ונסיגה של הרוסים. במהלך הפגות לא אלימות ב- 23 באוקטובר 1956 ירו כוחות הממשלה על מפגינים. מהלך שהוביל לזעם רב ולהתפרצות המחאה לכל המדינה. ב- 1 בנובמבר 1956 לאחר סדרת מחאות ארוכה הכריז ראש הממשלה ההונגרי אִמרֶה נאגי, שהיה בעל חזון של רפורמות ושינויים, על ניטרליות של הונגריה ועל פרישתה מברית ורשה. הכרזת העצמאות דוכאה באכזריות על ידי הרוסים. ב- 4 בנובמבר נכנסו להונגריה כוחות סובייטים. 2500 הונגרים נהרגו, ו- 200,000 אחרים הוגלו. אלה שסירבו להיות מגורשים, נכלאו ונידונו למשפטי ראווה והוצאות להורג. ההתקוממות העממית הוקעה כאנטי מהפכנית בכל הארצות שהיו בהשפעה סובייטית. במערב כונתה ההתקוממות “מאבק לחופש”.

הכיתהבאמצע שנות החמישים, תלמידי כיתת הגמר בבית הספר על שם קורט שְטֶפלבאואר בעיירה סטרוקוב באיזור ברנדנבורג עמדו בפני בחינות הגמר בתקווה להמשיך באחת האוניברסיטאות שיבחרו במזרח גרמניה. לאחר ששמעו ב- 24 באוקטובר, בתחנת הרדיו ששידרה מהמערב למזרח וההאזנה לה הייתה אסורה ונעשתה במחתרת, שהכדורגלן הנערץ עליהם, הכוכב ההונגרי הלאומי פרנץ פושקש נהרג בזמן המחאה העממית בבודפשט, החליטו באופן ספונטני להכריז על דקת דומייה לזכרו במהלך שיעור היסטוריה ב- 29 באוקטובר. המורה שכעס מאד דיווח על האירוע למנהל בית הספר. מנהל בית הספר ניסה להמעיט בעוצמת האירוע והתייחס אליו כמעשה שובבות של תלמידי בית ספר. אבל לחברי המפלגה נודע על האירוע דרך אנשי סגל מבית הספר. כשהדברים הגיעו לאוזניו של פריץ לאנגה, שר החינוך של הרפובליקה של מזרח גרמניה, הוא איים לגרש את התלמידים מבית הספר אלא אם כן הם ילשינו על מארגני המחאה. הנערים עמדו בתקיפות וסירבו לשתף פעולה, סירבו להסגיר את המארגנים גם לאחר חקירות וניסיונות סחיטה מצד השלטונות. כולם גורשו מבית הספר ב- 21 בדצמבר ונמנע מהם לגשת לבחינות הגמר בכל בתי הספר במזרח גרמניה. הכיתה הצליחה לברוח ממזרח גרמניה, מהלך שהיה לא חוקי בשנת 1956 אבל אפשרי באותה עת טרם הקמת החומה.הבריחההראשון לברוח היה דיטריך גארסטקה ב- 19 בדצמבר 1956, עם התגברות הלחץ על התלמידים הוא עלה על הרכבת המוקדמת מסטרוקוב לברלין תחנת קניגס-וסטרהואזן, ומשם לקח את הרכבת העירונית ממזרח ברלין למערבה. הוענק לו מעמד של פליט פוליטי מכיוון שנרדף פוליטית על ידי השלטונות. שאר תלמדי הכיתה ברחו ממזרח גרמניה למערב בין 25 ל- 31 בדצמבר. להוציא ארבע בנות גיזלה, אורסולה, גרטרוד וולטראוט שרצו להישאר בסטרוקוב או לפחות במזרח גרמניה מסיבות אישיות שונות. שאר התלמידים ברחו בקבוצות קטנות כך שאף אחד לא יברח לבדו. נקלטו כולם במערב ברלין. וב- 7 בינואר 1957 עברו לברגשטרסה בבנסהיים במדינת הסן, שם סיימו את לימודיהם וזכו בתעודת הגמר.אודות הבמאי לארס קראומהיליד 1973, עבד כיועץ בחברת פרסום וצלם. בין השנים 1994 עד 1998 למד באקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה בברלין. הסרט הראשון שהפיק  זכה בפרס בפסטיבל הבינלאומי בטורינו איטליה, סרט הגמר שלו זיכה אותו בפרס בתחרות גרימי.סרט הבכורה שלו היה בשנת 2001  “ויקטור פוגל, איש פרסום”, סאטירה קומית על עולם המדיה, אחריו צילם סרטים לטלוויזיה כולל פרק בסדרה המצליחה “טאט-אורט” (זירת הרצח). בשנת 2005 הוקרן במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין סרטו “אין שירים על אהבה”. ב- 2006 זיכה אותו סרטו “בוקר טוב מר גתה” בפרס הבימוי בתחרות שידורי הטלוויזיה. במהלך השנים הבאות קנה לעצמו שם כבמאי פרקי הסדרה “טאט-אורט”  שבימויים זיכה אותו בפרסים ומועמדויות לפרסים.סרטו “האמת על פריץ באואר” הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בלוקרנו שוויץ. סיפורו של התובע הגרמני-יהודי שרדף את אייכמן למרות התנגדות רבה ויזם את משפטי אושוויץ השניים בשנות השישים. הסרט זכה בפרס הקהל בפסטיבל ובשלל פרסים נוספים: הפרס של הסן, פרס הקולנוע הבווארי ו – 6 פרסי לולה (האוסקר הגרמני), ביניהם פרס הבימוי והתסריט ללארס קראומה. בסרטו הבא “חגיגה משפחתית” משנת 2015 הופיעו מיטב שחקני גרמניה, חלקם המשיך עמו לסרט “שתיקה רועמת”. הוא עיבד את מחזהו של פרדיננד פון שיראך “טרור” (המוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי) לטלוויזיה. העיבוד שהוצג בשידור חי זיכה אותו פרס הטלוויזיה הגרמנית לבמאי הטוב ביותר.

לקריאת הכתבה באתר 
OkkaOkka Inspired Fashion