מיכל בת אדם, זוכת פרס ישראל: “כל השנים המבקרים רק חבטו בי”
מיכל בת אדם, שחקנית, תסריטאית ובמאית, תקבל ביום העצמאות את פרס ישראל על עשייה קולנועית של חמישה עשורים. “משה מזרחי, בן זוגי, תמיד אמר שאחרי שלא אהיה פה יגלו את הסרטים שלי”, היא אומרת. “זה לא ניחם אותי, כל אחד רוצה שילטפו לו קצת את הראש”
מיכל בת אדם. “הקושי נתן לי כוח”
(צילום: יונתן בלום)
מיכל בת אדם, שחקנית, תסריטאית ובמאית, תקבל ביום העצמאות את פרס ישראל על עשייה קולנועית של חמישה עשורים.
ברכות על הזכייה. איך התבשרת עליה?
“שר החינוך יואב גלנט התקשר ובישר. ידעתי שהגישו אותי לוועדה, אבל היו המון מועמדים ולכן זה היה מאוד מפתיע, זה לא היה צפוי בכלל”.
למה מפתיע?
“כי כל השנים בעיקר חבטו בי, וזה בלשון המעטה. אם היית יודעת מה שאני ספגתי מהמבקרים, היית מבינה כמה הפרס הזה לא מתקבל על הדעת. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שפתאום הקערה תתהפך, אף על פי ששמחתי שזה קרה”.
מה ספגת מהמבקרים?
“היה נדמה לי שכל מי שמושך בעט הביקורת חש לא נעים להגיד עליי מילה טובה, זה כבר היה בקונצנזוס. כמו עדר, כולם כאחד קטלו אותי סרט אחרי סרט. כשעשיתי את ‘בן לוקח בת’ בחרתי לא להזמין מבקרים וצדקתי, זו הייתה הצלחה מאוד גדולה. עכשיו, כשבאים ואומרים עליי דברים כל כך יפים בנימוקים לפרס, זה נעים ומפתיע, וגם קצת מצחיק”.
מהם נימוקי הפרס?
“ועדת הפרס, שבה היו חברים אבי נשר, פנינה בלייר, דנה מודן וששון גבאי, החליטה שאני יוצרת פורצת ומפלסת דרך בקולנוע הישראלי, ושאני מהווה השראה עבור יוצרות ויוצרים החולמות וחולמים קולנוע”.
את מצליחה להבין למה המבקרים יצאו נגדך?
“מישהו פעם ניסה להסביר לי שהייתי אישה במאית בעולם מאוד גברי, אז כנראה הייתי תופעה מרגיזה ולא הבנתי את זה. בסרט ‘רגעים’, הסרט הראשון שכתבתי וביימתי, אנשים שהם לא מי־יודע־מה רחבי לב קצת התרגזו מזה, כי לא למדתי אף פעם קולנוע, אז איך אני מעיזה? אף פעם לא ביקשתי טובות ולא התחנפתי לאף אחד, ואלה דברים שלא מעוררים אהדה, כי נוצר הרושם המוטעה שאולי אני עם האף למעלה”.
מה מפלס ההתרגשות?
“אני לא מהמתרגשים. מאז שנולדתי למדתי לרסן רגשות, גם שמחה וגם עצב. נולדתי בעפולה וגדלתי בחיפה, בכיתה ב’ הצטרפתי לאחותי הגדולה בקיבוץ מרחביה כילדת חוץ, כי אמא שלי לא יכלה לטפל בנו. היא הייתה חולת נפש. היו רגעים טובים ואז פתאום רגעים פחות טובים, אז אילפתי את עצמי לקבל גם את הטוב וגם את הפחות טוב במתינות, וזה משהו שצובע את הקיום הפנימי לאורך השנים”.
מי הראשון שצלצלת לספר לו על הפרס?
“שלחתי ווטסאפ לבן שלי, דניאל, מוזיקאי שחי בפריז עם משפחתו, ושאלתי אם הוא יכול לדבר. רציתי לספר לו בעל פה, אבל הוא ענה שהוא בהקלטות ושאל אם זה דחוף. לא רציתי להפריע, אז כתבתי לו שאני מקבלת את פרס ישראל, והוא כתב לי, ‘מה את אומרת?’. הוא היה כל כך מופתע, כי הוא יודע בדיוק מה עברתי לאורך השנים. לא חשבתי שבעודי כאן אזכה לכך שישנו את הדעה עליי.
“משה מזרחי, בן זוגי, תמיד אמר לי שאני רצה למרחקים ארוכים, ואולי אחרי שלא אהיה פה יגלו את הסרטים שלי. אבל זה לא ניחם אותי, כי כל אחד רוצה שילטפו לו קצת את הראש”.
הוא היה במאי מוערך שזכה באוסקר לסרט הזר, חבל לך שהוא לא זכה לראות את הזכייה שלך?
“אני בטוחה שהוא רואה ויודע, והוא בטח שמח בשבילי, אין לי ספק בזה”.
מתי החלטת להיות שחקנית?
“מגיל שמונה ניגנתי בכינור והתכוונתי להיות מוזיקאית. עזבתי את הקיבוץ בכיתה י”ב, כי אמא שלי שוב נכנסה למצב לא טוב. לא רציתי שיאשפזו אותה כי זו הייתה בשבילה אימה גדולה לחזור לשם, אז באתי הביתה וטיפלתי בה. בהמשך הלכתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל־אביב, עברתי מכינור לוויולה, ובגלל המצב המיוחד בבית קיבלתי רשות לעבוד בזמן הלימודים. ניגנתי במחזות זמר, התחלתי ב’גבירתי הנאווה’ עם רבקה רז ושייקה אופיר, שרצה 340 פעם. ניגנתי ערב ערב, ישבתי עם התזמורת מתחת לבמה, הסתכלתי על השחקנים, והבנתי שאני רוצה להיות על הבמה”.
מה עשית?
“נרשמתי ל’בית צבי’. כשסיפרתי לאבא שלי שאני לומדת משחק, הוא היה כל כך מזועזע, חשב שאיבדתי את דעתי. כשהוא נרגע הוא אמר לי, ‘אני אבקש דבר אחד: אל תספרי לאף אחד’. שנה שלמה המשכתי לנגן במחזות זמר ולמדתי ב’בית צבי’ ולא סיפרתי לאף אחד שעזבתי את האקדמיה למוזיקה”
איך הגעת לתפקיד הראשון שלך בקולנוע?
“אחרי הלימודים שיחקתי בהצגה ‘בית ברנרדה אלבה’ בתפקיד של גיבנת מכוערת, ומשה, שחי אז בצרפת ועשה שם סרטים, הגיע להצגה כדי לחפש שחקנית לתפקיד הראשי לסרטו ‘אני אוהב אותך רוזה’. הוא ראה אותי בהצגה ואמר לעצמו שחבל שאני כל כך מכוערת, כי אני ממש טובה והייתי יכולה להתאים. בהפסקה הוא דפדף בתוכנייה, וכשראה את התמונה שלי הבין שהוא טעה. הוא ליהק אותי לתפקיד הראשי ואז גם לסרטו הבא, ‘הבית ברחוב שלוש’, שניהם היו מועמדים לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב־1973 ו־1974. תוך כדי העבודה המשותפת הפכנו לזוג, עד מותו לפני שלוש שנים”.
הוא גם היה זה שדחף אותך לבימוי.
“בתקופה מסוימת הוא חזר לעבוד בצרפת, והיה לי נורא קשה שאני פה והוא שם. החלטנו שאנסה לחיות בצרפת, ושם כתבתי את התסריט לסרט ‘רגעים’. כתבתי לעצמי תפקיד והצעתי לו לביים, אבל הוא שאל, ‘למה שאת לא תביימי?’. הוא בעצם נתן לי את הדחיפה והאמונה, אז אמרתי לעצמי ‘באמת למה לא?’. זה היה אחרי שהוא קיבל את האוסקר על הסרט ‘כל החיים לפניו’ והיה מוצף בהצעות, ובכל זאת התנדב להפיק לי את הסרט.
כמפיק הוא לא דרך אף פעם על הסט בזמן הצילומים, כי הוא הבין שהנוכחות שלו תלחיץ אותי, וזה היה כל כך חכם ורחב לב מצדו. זו המתנה הכי גדולה שהוא נתן לי. לימים הפקתי לו את הסרט האחרון שהוא ביים לפני מותו, ‘סוף שבוע בגליל'”.
למה יש כל כך מעט במאיות?
“אני לא יודעת לענות על השאלה הזו. לעשות סרט זה קשה, וזה קשה באותה מידה גם לגבר וגם לאישה, אבל הכל שאלה של רצון, אולי נשים לא רוצות מספיק. בשנים הראשונות שלי הייתי הבמאית היחידה. היום יש יותר נשים ועדיין יש פחות משמעותית מהגברים. הסטטיסטיקה מדברת על 22 אחוז נשים במאיות, ורק 14 אחוז מהמועמדים לפרס אופיר על הבימוי היו נשים”.
היה לך קשה לפעול כבמאית יחידה בעולם של גברים?
“היו אנשים שלא היה להם קל עם העובדה שאני אישה, ולפעמים זה הגיע להתנהגויות לא נעימות, עשו לי כל מיני מבחנים”.
למשל?
“ביקשתי לשים עדשה 40 ושמו עדשה 50, חשבו שלא ארגיש. אמרתי, ‘תסלחו לי, זה לא מה שביקשתי’, ומיד הבינו ושינו. אבל אני מוכרחה להודות שרוב הגברים נשאו אותי על כפיים, התייחסו אליי כאל בת מלך”.
נתקלת גם בהטרדות מיניות?
“התחושה שמותר לגעת בך הייתה קיימת בשנים ההן, אבל דווקא בסרטים שלי לא. זה היה נוכח יותר בתיאטרון, וגם חוויתי את זה באופן אישי על בשרי. לא היה אפשר להתחמק מזה כי ככה העולם הזה התנהל אז. ברור שזה היה בלתי נסבל, אבל ידעתי להגן על עצמי. אני חושבת שהיה לי מזל שהבנתי שאני לא מוכרחה להסכים, מה שהרבה פעמים שחקניות אחרות לא הבינו”.
כמה סרטים ביימת?
“12 וחצי סרטים, שזה 12 סרטי קולנוע ודרמת טלוויזיה אחת שאותה אני מגדירה כחצי”.
איזה מהם את הכי אוהבת?
“את זה אפילו לעצמי אני לא מוכנה להגיד. לכל סרט ישנו המקום שלו, אני קשורה לכל אחד מהם, וכולם חלק ממני”.
מה את עושה היום?
“עובדת על סרט חדש. לצערי הקורונה קצת עצרה אותנו, ועכשיו אנחנו חוזרים לעבודה. אני בדיוק מלהקת ומחפשת לוקיישנים לקראת הצילומים, אבל אני לא אוהבת לדבר על סרט שעוד לא נולד. בנוסף, אני מלמדת משחק וכן מלמדת סטודנטים לבימוי הדרכת שחקנים”.
איך את מתכוונת למנף את הזכייה בפרס ישראל?
“אני מקווה שבעקבות הזכייה כולם יראו את הסרטים שלי. אני יודעת שבערוץ הסרטים יעשו יום שידורים מיוחד לקראת הטקס, וגם הסינמטקים הודיעו שיקרינו את הסרטים. אחרי שהמבקרים כמעט חיסלו כל אפשרות להגיע ולצפות בהם, מחוות כאלה משמחות אותי. אנשים שיצא להם לראות סרטים שלי אמרו לי שהם לא מבינים איך הם לא ראו אותם כשהם יצאו, אבל אני אגיד לך איך זה קרה: כי הם קראו בעיתון שאין מה לראות. אני מודה לאלוהים שנתן לי את הכוח לא להיעצר בגלל זה, הם לא הצליחו למרמר אותי. אחרי הלינץ’ שעשו לי כשיצא ‘המאהב’, על פי ספרו של א.ב. יהושע, כולם חשבו שלא אעשה יותר סרטים, כי זה היה נורא, אבל המשכתי לעשות את שלי בדרכי. להפך, הקושי הזה נתן לי כוח”.
לקריאת הכתבה המלאה בYNET
