רגע לפני ש”זהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש” סדרה בת 3 פרקים שיצרו דני דותן ודליה מבורך, עולה בערוץ 8 (החל מה-6.5, 21:00), קבלו ריאיון היסטורי עם זהר ארגוב שעשיתי יומיים אחרי זכייתו עם “הפרח בגני” (“להיטון”, 6.5.1982). ראיון המצוטט בסדרה (בקולו של עמוס תמם) לאורכה ולרוחבה.
זוהר ארגוב. (צילום:משה שי)
חגיגת הזמר הישראלי (פסטיבל הזמר המזרחי) שנערכה במוצאי חג הפסח בבנייני האומה, ושודרה בשידור ישיר,
גם מי שראו אותו לראשונה בחייהם, לא יוכלו להכחיש שזהר ארגוב הוא זמר מצוין, השולט בכל רזי המקצוע. יש לו קול, ברוך השם, והוא עובר מסך בלי שום קושי. אפשר להתווכח כל הימים אם הפסטיבל הזה מנציח פערים חברתיים או מצמצם אותם, אבל רק בזכותו יכולים זמרים מוחרמים לצאת אל העולם, ויש הצדקה לקיום האירוע הזה.
זהר ארגוב, עד הפסטיבל האחרון, לא היה יותר מעוד קוריוז שאפשר היה להתעלם ממנו. המוזיקה נחשבה בעיני פטרוני התרבות הממלכתיים כזבל לכל דבר, ואת הקריירה שלו בנה מחוץ לזרקורי התקשורת, מעבר להרי החושך. מסיבה זו רק מעטים יודעים כי ארגוב מכר בשנה האחרונה 200 אלף (!!!) קסטות – הצלחה בקנה מידה בינלאומי, כשמדובר בשוק הישראלי.
כל מי שקנו את הקסטות שלו חיים ונושמים במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות. אלמלא יחסם המתנשא של הרדיו והטלוויזיה, גורלו של זהר אולי היה שונה לחלוטין, וציבור שלם במדינה הזאת היה מרגיש פחות מקופח. כשאתה אוהב זמר מסוים, מגיע לך גם לשמוע אותו ברדיו, ולא ייתכן שאמצעי התקשורת יהיו רכושם של כמה “אניני טעם” הקובעים מה חשוב ומה תפל. ארגוב עצמו קיבל הזדמנות פז לשנות ב–180 מעלות את כל הפוזה החברתית שלו, אך באותה מידה עלול ליפול בחזרה לשוק הקסטות ולהישאר מוחרם בכלי התקשורת.
מי שקלט נכונה את האיתותים בבחירות האחרונות, יודע כי מתוך הר הגעש הנקרא מדינת ישראל מבעבעת לבה רותחת שמאיימת לפרוץ בכל רגע. “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ”. דרך זמרים כמו ארגוב אפשר, אולי, ללמוד איך בנויה כל מערכת התקשורת בארץ, המתאמצת בכל כוחותיה להדחיק את אותו נחשול תרבותי הזורם כמעיין המתגבר אל תוך המאגר התרבותי הישראלי ודורש את הנתח המגיע לו.
התחלתי מאל”ף
נפגשתי עם זהר בדירתו השכורה ברחוב מלצ’ט, מרכז תל אביב הישנה, מעוזם של ותיקי היישוב. מאז הפסטיבל הוא לא הצליח לישון הרבה. הקריירה שלו נסקה בבת אחת לשחקים, והוא מתקשה לעכל את העובדה כי הפך בן ליל למוקד להתעניינותם של עיתונאים, שעד תמול שלשום עיקמו את האף כששמעו את שמו.
ארגוב (26), מזל סרטן, תווי פניו המחודדים והקצת מחורצים כמו מעידים על תקופות של סבל ומצוקה שעברו עליו מאז ילדותו. זהר – ידידותי, לבבי, ישיר מאוד, לא מנסה להסתיר את העובדה כי היה קורבן לאפליה תרבותית. הוא יודע בדיוק מאיפה הוא בא. הוא לא מתכוון להניף את דגל המהפכה המזרחית, אבל לא שוכח לרגע את כל ה”מקלות שניסו לתקוע לו בגלגלים”.
איך מרגיש מי שנחשב עד לפני כמה ימים ל”זמר קסטות”, ופתאום כל הזרקורים מופנים אליו?
“אני מרגיש מצוין, כיף חיים כזה. לפני שנתיים אמרתי בתוכנית ‘יומן אירועים’ בטלוויזיה שעכשיו החלום שלי זה לזכות בפסטיבל המזרחי. והנה זה בא. אני התחלתי מאל”ף. התחלתי בתור זמר שביקש שייתנו לו לשיר. ידעתי תמיד שאני שר טוב מאוד, ולא התביישתי להגיד בכל מיני אירועים שאני רוצה לשיר. זה נקרא אצלי להתחיל מאל”ף. מה זה לא להתחיל מאל”ף? כשלוקחים מישהו שגילו אותו פתאום, ששר פעם בלהקה צבאית, איזה ‘תיסלם’ כזה, ו… ישר לכותרות.
“אני התחלתי. עשיתי תקליט שהלך יפה, עשיתי עוד תקליט, בא לנו פסטיבל ולקחתי מקום ראשון. הימרתי בגלל שידעתי שאני טוב, אבל חששתי בגלל שאני פעם ראשונה בפסטיבל. היו שם זמרים שכבר הופיעו על המסך, והייתה לי הרגשה שהעין של האנשים תידלק על אלה שהם מכירים.
“מי שעשה אותי, זה הקהל שהלך וקנה קסטות שלי בתחנה המרכזית. זה הקהל שלא שמע אותי ברדיו, זה אנשים ששמעו אותי אצל השכנה, ששאלו אותה: איפה קנית את הקסטה? ככה התפרסמתי. אז כשקיבלתי את 12 הנקודות בטבריה וברמת אליהו, ידעתי שזה הקהל שלי. גם בבנייני האומה יכולתי לקחת את 12 הנקודות, אבל הייתה שם האטרקציה של הילדים עם אבנר גדסי.
“אני חי במחתרת בגלל שלא משמיעים אותי, אבל אני מופיע ערב־ערב ולפני אולמות מפוצצים בקהל. עכשיו אני חושב להיות קצת רציני מבחינת המוזיקה, לשמור יותר על הרמה שלה. אני הייתי המעבד של שני התקליטים הראשונים שלי, אז הם יצאו בצורה כזאת של ‘חפלה’, כמו שקוראים לזה. היום לקחתי את ננסי ברנדס, שגם עיבד לי את השיר לפסטיבל, והבאתי לו 12 שירים חדשים לעיבוד.
“לשאלה שלך, איך אני מרגיש – לא בעננים. אני אמיתי. אכלתי יותר מדי בחיים. אני מרגיש ששבע השנים הרעות נגמרו והתחלנו שבע שנים טובות, אבל אני מתנהג אותו דבר. לפעמים אני בורח קצת לפינה שלי, למה אני רוצה קצת שקט, אבל תאמין לי, הראש שלי לא בעננים”.
אשכרה חיקוי
הממסד התרבותי בארץ התעלם ממך לחלוטין. סבלת מזה? רצית לחצות את הקווים?
“רציתי לשבור את החומה הזאת. יש לי קהל, והוא 70% מהאוכלוסייה במדינה – עיראקים, מרוקאים, ספרדים, תימנים, פרסים. אמצעי התקשורת לא חיים את המוזיקה הזאת. אנחנו גדלנו על רבי שלום שבזי, והם גדלו על ביאליק ואלתרמן, וזה, לדעתם, ניגוד. יושב היום עורך ברדיו, לוקח זהר ארגוב ולא בודק מה זה. הוא לא מבין שיש פה יותר מחצי של האוכלוסייה שגדלו על המוזיקה הזאת! זה לא שהיום באתי והמצאתי משהו חדש: פשוט הבאתי דברים מבית אבא, מהילדות שלי.
“אותו עורך שישוב ברדיו, לא מבין את זה. הוא גדל על ביאליק ועל ואגנר. שאלו אותי פעם מי זה ואגנר. אמרתי: לא ראיתי אותו, אבל שמעתי עליו. אותו דבר ישאלו עורך ברדיו, מי זה זהר ארגוב, והוא יגיד: כן, דווקא שמעתי אבל לא ראיתי אותו. יש ברדיו ‘שעתיים משתיים’, למשל. אז העורך שׂם חוה אלברשטיין, דיוויד ברוזה, צ’רצ’יל, שלום חנוך. אם הוא מכניס זהר ארגוב בין השירים, הוא חושב שהוא יוצר ניגוד, והוא לא מבין שזה לא ניגוד רע, כי גם אני שר עברית, אבל אני שר לקהל מסוים, עם סלסולים בקול. אין אצלי גיטרות חשמליות וסינתיסייזרים.
“העורך הולך יותר על חיקוי של אמריקה. אשכרה חיקוי. הוא הולך על הפאנק, על החיפושיות, טינה צ’רלס, ג’יי ג’יי קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג’ו עמר, יהורם גאון עם ‘רוזה רוזה’; אבל היום קם דור צעיר, אין כבר אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? עושים להקה, קליק, בליק, אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה. הכל חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו? העורכים רובם אשכנזים. ואני, אין לי כלום נגד האשכנזים. זה הכל מהבחירות האחרונות, עם המילה הכבדה הזאת, ‘צ’חצ’חים’, ואני מכיר את דודו טופז, תאמין לי, אחסן בן אדם.
“אני לא כותב שירים, ולא מלחין, אני בסך הכל זמר שיש לו קול יפה ויודע לשיר. אם ייפול לי ביד ‘יידישע מאמע’, אני אשיר אותו יותר טוב מהאורגינל. אני זמר, אני שר מוזיקה שטחנתי אותה מהילדות. אני הייתי שר מהספרים של שבזי, ואם היה זיוף, היה מקל – בום! ככה למדתי לשיר. זאת המוזיקה שקבורה בי פה (מצביע על הבטן), עמוק בפנים”.
אבל הרדיו משדר גם מוזיקה מזרחית.
“תראה, אמצעי התקשורת לא יכולים להתעלם מאיתנו עד הסוף. אז אמרו ניתן להם כל מוצאי שבת שעה של ‘אהבה ים תיכונית’, נעשה גטו קטן (תכתוב ‘גטו’, כמו שאני אומר לך). משמיעים עשרה זמרים תימנים במכה אחת, יעני ובתור סוכרייה, ואז הם אומרים: יש להם שעה שלמה, מה הם בוכים? מספיק להם! ואני לא מוכן. זאת סטירת לחי! אני רוצה שיפזרו את כל הזמרים, אחד בעשר בבוקר, אחד בארבע אחרי הצוהריים, אחד בשבוע הבא. מי צריך ‘אהבה ים תיכונית’? תגיד לי אתה, מי צריך?! בקשר לפסטיבל המזרחי, אין מילים, כל הכבוד! אבל במשך השנה, הקהל שרוצה לשמוע אותי, צריך לחכות למוצאי שבת, ל’מוזיקה של השחורים’! זאת תעודת עניות לכולנו!”.
לא זמר קסטות
הממסד הדביק לך תווית של “זמר קסטות”, כאילו זמר של זבל. היית רוצה להוריד את התווית הזאת ולשנות כיוון, או שאתה רוצה להמשיך באותו סגנון?
“מי קבע שאני זמר קסטות? זה אלה שלא עשו אותי – הרדיו והטלוויזיה! איך אני יצאתי לשוק? השקעתי על עצמי את התקליט הראשון שלי, ‘אלינור’, ואנשים יצאו מהבתים וקנו את התקליט והקסטה. בטבריה, בירוחם, בגליל המערבי, איפה שאתה רוצה!
“ניסיתי גם ללכת דרך השיטה. שנתיים לפני ‘אלינור’ הקלטתי תקליטון של מוזיקה שהולכת היום, סטייל קליק, תיסלם, כל זה. ניסיתי לעלות על הגל של הרדיו. אני יכול לשיר שיר של תיסלם יותר יפה מתיסלם. עם הגרון שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה. לקחתי את גרי אקשטיין וכל להקת ברוש, לקחתי את יאיר שרגאי שיעשה לי עיבודים, והקלטתי שייק אחד וסלואו אחד. חלום של תקליט. שלחתי 30 תקליטונים לכל הרשתות. השמיעו אותו פעם אחת ב’מחט בערימת תקליטים’, ולא הכניסו אותו אפילו לפינה לשיפוטכם! אין עם מי לדבר!
“אז המשכתי לעבוד כזמר של פיאנו ברים. ראיתי איזה קהל מגיע. מה הם אוהבים, ממה הם נדלקים, למה הם באים לשמוע אותי. למדתי שהם אוהבים את השירים שמכניסים אותם לאמת שבחיים. הבנתי שיש ניתוק בין הרדיו לבין הרחוב. ואז ידעתי על מה אני הולך. מה אני מקליט. עשיתי לי רשימה, וזה הלך. בלי רדיו, בלי כלום, ואנשים קנו את הקסטות.
“פתאום, יום אחד, מגיע טלפון מיואל אסתרון, כתב הטלוויזיה. אמר לי שהוא רוצה להכין עלי תוכנית ליומן אירועים. אמרתי לו: תפדל, תבוא. ואז שאלתי את יואל: איך בעצם הגעת אלי? ויואל ענה לי סיפור מצחיק: כשחבר שלו עמד להתחתן, יואל היה מוכרח לדחות את ההזמנה, לא היה לו זמן, או משהו כזה. החבר לא ויתר, והתפלא איך יואל לא יכול לבוא לחתונה שבה מופיע זהר ארגוב. אז יואל שאל אותו: מי זה בכלל זהר ארגוב? לא שמע עלי בחיים. לקח אותו החבר שלו לשוק מחנה יהודה בירושלים והראה לו מי זה זהר ארגוב, איך אנשים קונים ירקות ומשתגעים מהשירים שלי, ואז הוא החליט לעשות עלי תוכנית. יותר, יעני, כתופעה חברתית”.
היום, אחרי כל הקש שאכלת בחיים, היית מוכן לאמץ כמה דברים טובים בשיטה, להתפתח ולצאת אחת ולתמיד מהאזור של התחנה המרכזית?
“אף פעם לא חשבתי לרגע שאני זמר קסטות. העורך ברדיו לא חושב מה אנשים אוהבים, מה הם באמת רוצים לשמוע. אנחנו חיים באותה מדינה, שרים אותה מוזיקה, ואני נוטה יותר לילדות שלי, לאמא שלי, למקורות שלי. אני תימני טהור. העורכים ברדיו חושבים שאני שר מוזיקה ערבית או מסרית או כווייתית של חומייני”.
“את ההורים שלי הביאו לארץ, אתה יודע בשביל מה? אני אגיד לך ת’אמת: לא הביאו אותם בגלל שהם יהודים. הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי המים וחוטבי העצים! ככה אני רואה את זה אחרי כל הרגליים ששמים לנו. ואותו עורך רדיו לא מקבל את המוזיקה שלי מבית אבא. אנחנו לא שמענו בחיים שלנו קונצרטים בבית. הקונצרט שלנו היה פח. אז תתחילו להשמיע, תנו להם לשמוע את עצמם. זרקו אותם פה לכל המקומות, והם בנו את הארץ. ואסור לשכוח שעדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו ולא עשו מהם סבונים”.
האם אתה מרגיש עכשיו בשינוי היחס אליך מצד הרדיו והטלוויזיה?
“כמו שאתה התקשרת אלי אחרי הפסטיבל, חשבתי שיתקשרו אלי גם מ’שעה טובה’. אבל כשאתה רוצה להופיע ב’שעה טובה’, חוסמים לך את הדרך, ובמקום זה מביאים לך זמרים ששרים חיקויים. יום אחד אמריקה לא תעזור לנו יותר, ואנחנו נופלים לקאנטים! אנחנו עדרנו בטורייה! עבדנו בבטונים! אבא שלי טאטא רחובות כדי להביא לחם הביתה! אנחנו שרנו בבית עם פחים ולא עם סינתיסייזרים. אז המוזיקה שלנו לא ישראלית? מה היא, כוח עבודה? ‘ארץ אוכלת יושביה’ כתוב במקורות. זה הסיפור שלנו, ותאמין לי, כל אלה שלא משמיעים אותי ברדיו, הורגים את עצמם בידיים שלהם!”.
להיות אדם
“תגיד, למה אתה באת ולא ההוא מ’שעה טובה’?”, קידם את פני זהר ארגוב יומיים אחרי שזכה עם “הפרח בגני”. “ההוא” מ”שעה טובה” היה מני פאר. אני הייתי רק כתב ב”להיטון”, שנסע במונית שירות לירושלים כדי לסקר את פסטיבל הזמר המזרחי מודל 1982, שנערך במוצאי חג הפסח ושודר בשידור ישיר לאומה מבנייני האומה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את זהר בלייב. עד לאותו רגע הוא היה בשבילי זמר מזרחי במכנסי צינור. אני עוד זוכר איך הטבחים במילואים היו מגבירים את הווליום של “אלינור”, של “הזמר השחור הזה”, שלא התבייש לגנוב את שם משפחתו של סשה, המלחין הנערץ עלי.
אבל אחרי שראיתי את זהר ארגוב עולה, זקוף וגאה על בימת בנייני האומה, ומבצע את “הפרח בגני”, כל חומות האיבה והעוינות האינסטינקטיבית קרסו כליל. אמרתי לעורך שחייבים לראיין את ה”זמר המזרחי הזה”, ולו רק משום שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי (שהסתתר מאחורי השם המכובס “חגיגת הזמר הישראלי”).
זהר גר אז בדירה שכורה ברחוב מלצ’ט בתל אביב, מרחק יריקה מהדירה השכורה שבה גרתי ברחוב שפרינצק. כל כך קרוב. כל כך רחוק. הייתי בטוח שאעמוד בתור אחרי ים של עיתונאים, שיצבאו על דירתו. אבל לתדהמתי הייתי העיתונאי היחיד במדינה שבא לראיין אותו. מבחינתו הייתי העיתונאי “האשכנזי הטיפוסי”, שכל חייו היה מת לפגוש ולהיכנס באמ–אמא שלו.
אני זוכר תמונה ענקית בסלון של ארגוב, יונק מנרגילה ענקית. אני זוכר את גילי בנו, שהיה אז בן 9, רץ בדירה ולא מפסיק לחבק את אבא. הייתה שם גם בחורה גבוהה וג’בארית בשם ניצחונה, שהציגה עצמה כ”חברה של זהר”. אין לי מושג אם הייתה חברה או לא, אבל במהלך כל הראיון הדפה ניצחונה בהצלחה את מבול הטלפונים שלא חדלו לצלצל. התואנה שחזרה על עצמה: “יש לו עכשיו ראיון מאוד חשוב”.
באמצע הראיון הופיע לפתע אשר ראובני, אמרגנו דאז של ארגוב, שחייך אלי חיוך קורן במיוחד וניצוץ בעיניו: “אני לא יודע אם אתה מודע לזה, אבל אתה העיתונאי הראשון שמראיין את זהר ארגוב. “וואלה???”, “וואלה!!!”.
הראיון אכן היה חזק. חזק מאוד. ארגוב שחרר את חרצובות לשונו ונתן לי נוקאאוט טוטלי. אני באתי אליו עם ים של סטיגמות, בלי לדעת בכלל על מה אני נופל, וכשיצאתי מהראיון איתו התחיל אצלי תהליך גריסה פנימית של תפיסת עולם שלמה, שראתה בזהר וחבר מרעיו “רעל תרבותי”.
בשלהי אוגוסט 1997 קיבלתי טלפון מידידתי שוש גבאי, שביקשה שאקפוץ לדירה של רון כחלילי. “נדבר כשתגיע”. כשנכנסתי לדירת החדר של כחלילי, הוא שלף לי צילום של הראיון עם זהר ארגוב ז”ל ב”להיטון” ז”ל.
מה העניין? תהיתי. “אני ושוש עושים סדרה דוקומנטרית לערוץ 2 (‘ים של דמעות’), על תולדות המוזיקה המזרחית”, השיב כחלילי, “עברנו על כל תיק העיתונות של זהר, ולא תאמין, אבל הראיון שעשית איתו הוא לא רק היחיד שנעשה איתו, הוא גם חושף את העובדה שבניגוד לסטיגמת הנרקומן, הייתה לזהר תפיסה חברתית–פוליטית מוצקה, רחבה ומעמיקה”.
אחרי זה הכתבה הזאת המשיכה לרדוף אותי, וסידרה לי “קריירה” בלתי צפויה כ”ארגובולוג” מומחה. ועכשיו, 35 שנים אחרי, מגיע תורו של הראיון ה”היסטורי” להתארח במוסף של “מעריב”, לציון 30 שנה למותו של “המלך”. מעניין לאן עוד אגיע עם הראיון הזה, ואיזו טעות עשיתי שלא שמרתי את ההקלטה, שבה הוא חזר, יותר מפעם אחת, על צמד המילים: “הכל חיקוי”.