ב”יד האלוהים”, סרט הזכרונות סטייל פליני של פאולו סורנטינו, יש כמה סצנות יפות. אבל יש בו גם משהו שעורר בי אי נוחות במהלך הצפייה, ובסיומה כבר הרגיז אותי ממש. הסרט הנוסטלגי עושה רומנטיזציה וארוטיזציה של דמות הדודה היפה והלא יציבה בנפשה, ומקבל בשלוות נפש את העובדה שבעלה נהג להכותה. כשפניה מדממים ממכות, מה שמושך את תשומת לב הגיבור התם ואביו הלא תם זה דווקא שדה החשוף (אין כאן אירוניה, או בחינה עצמית מאוחרת, אלא אחוות אב ובן מריירים). ולקראת סיום, כשהגיבור הצעיר מתגעגע להוריו, התמונה שעולה בזכרונו היא הפעם ההיא ששלושתם נסעו יחדיו על קטנוע לבית הדודה, שהתקשרה לאחותה שתבוא להציל אותה מידי בעלה. אך, איזה כיף היה אז כשהדוד הכה את הדודה.
כתבה: יעל שוב
