אבי נשר יצר לכבוד פסטיבל הקולנוע ירושלים סרטון קצר המספק השוואה בין בית קולנוע לבית כנסת. בריאיון, הוא מסביר למה זו לא פרובוקציה ולמה פגיעה בקרנות הקולנוע היא פגיעה במדינה כולנו, מספר על שיחותיו עם אורי זוהר ומצהיר: “אם הסיפור הישראלי ייפגע, הכול יתפורר”
“הזהות הפוליטית שלי היא אהבה כמעט פיזית למדינה הזאת. אני קשור למקום הזה כמו שאדם קשור להוריו. יש לי עניין אינסופי במדינת ישראל, בתרבותה, בזהותה. ואני מאוד מאוד נזהר מנוסטלגיה מזויפת, מאמירה שפעם היה כאן נפלא והיום נורא”.
הריאיון עם אבי נשר מתקיים לרגל פסטיבל הקולנוע בירושלים – אחד האירועים התרבותיים המרכזיים בלוח השנה הישראלי, שיוצא לדרכו בסוף השבוע. השנה ביקש הסינמטק להצדיע לארכיון הסרטים, שבו מתחיל בימים אלה פרויקט שימור דיגיטלי להיסטוריה הישראלית ולהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. לשם כך, הזמין מארבעה יוצרים סרטונים קצרים מתוך חומרי הארכיון. הארבעה הם הדוקומנטריסט רן טל (צפו בסרט כאן), הבמאית מורן איפרגן (צפו בסרטה כאן), האנימטוריות קורין קיציס ודליה קסטל (צפו בסרטןכאן) – וגם אבי נשר, כמובן (צפו בסרטו כאן). יצירותיהם יוצגו בפתח ההקרנות לאורך הפסטיבל, כהצגה ראשונה ומתאבן לפני הסרטים הארוכים.
עשית פרובוקציה, אני אומר לנשר. באקלים הפוליטי הנוכחי אתה יודע בדיוק אילו תגובות יתעוררו.
“בשום פנים לא. אני לא מאמין בפרובוקציות”, משיב נשר. “פרובוקציות לא שורדות את מבחן הזמן. אמנות נעשית כדי להתמודד עם הזמן. רציתי לפתוח בדיאלוג: לומר שלכל אחד בית התפילה שלו. לכל אחד אמונה. אני אדם מאמין (נשר למד בישיבה תיכונית – א”נ) ויש לי כבוד עצום לכל אדם מאמין – כל עוד האמונה שלו לא פוגעת בזכויות האדם של מי שאינו מאמין באותה אמונה. ניסיתי להראות שביהדות התפילה היא קולקטיבית. נכון, אפשר להתפלל לבד, אבל תפילה נעשית במניין. כך גם בקולנוע”.
ומדוע בית קולנוע, מדוע הבידור? מדוע החילוניות לא מיוצגת נניח על ידי מעבדה, אולם לימוד באוניברסיטה, מוזיאון?
“רק על עצמי לספר ידעתי”, משיב נשר באחד הציטוטים הידועים בשירה הישראלית. “בהחלט יש מקום לכל בתי התפילה הנוספים – אבל זה בית התפילה שלי. וכל הסיפורים שאני מספר הם שלי, הם אני: אני לירז צ’רכי ב’סוף העולם שמאלה’, אני אניה בוקשטיין ב’הסודות’ וכמובן חוויות הצבא והלימודים שלי עומדות בבסיס ‘הלהקה’ ו’דיזנגוף 99′”.
“אורי זוהר מרתק אותי, אדם שהיה חילוני אדוק וכיום דתי אדוק. אדם שחש צורך להאמין במשהו. אדם שאני אוהב ומחבב, אדם שהאמין בקולנוע בלהט”.
נשר החל את דרכו כמבקר קולנוע ב”הארץ” ובירחון “קולנוע”. תיאורטיקן שעבר לצד המעשי, ובתחילת דרכו כמבקר היו לו שיחות ארוכות עם זוהר, שיחות שהשפיעו עליו. באחת מהן, זוהר אמר לו: “יום אחד תעשה סרט משלך ואני מבטיח לך שאשחק בסרט הזה”; הבטחה שלא ברור עד כמה מישהו משניהם חשב שתתממש אי פעם.
זוהר החל לחזור בתשובה ממש בשנים שבהן ישב נשר בניו יורק ושיפץ תסריט על להקה צבאית במלחמת ההתשה, כשאת התפקיד שלימים גילם טוביה צפיר הוא ייעד בעיני רוחו לזוהר. אבל הוא כבר היה בעולם אחר. “אני לא הזדעזעתי מהחזרה בתשובה. אני מלא הבנה לאדם שמחליף אמונה. ואז פגשתי בו במקרה והוא הזכיר את הבטחתו. אמרתי לו ‘אתה במקום אחר, אני פוטר אותך’, אבל זוהר השיב ‘אתה אולי פוטר אותי, אבל אני לא פוטר את עצמי’. הבטחות צריך לקיים. וכך הגיע זוהר לסט הצילומים, ובא לבקר את חברי הלהקה מאחורי הקלעים בקטע שבו הם שרים את הבן ‘יקיר לי אפרים’. הוא בעצם אמר לי ‘אני כבר לא מאמין במה שאתה עושה, אבל אני מחבב אותך, אני מכבד אותך ואני נותן לך את ברכת הדרך’. זו היתה מחווה נהדרת של אדם מאמין לאדם חילוני, ואם נצליח לחזור לרוח הזו, נצליח להתגבר על השסע”.
והשסע הזה אינו ימין מול שמאל. הוא מודרנה מול אורתודוקסיה, וזה קרב מתמשך שלא החל היום ולא יסתיים מחר. הוא מתנהל בישראל, בארצות הברית, בכל מקום בעולם. נשר מאמין גדול ביכולתו של הקולנוע לאחות פצעים. לא רק לבדר, אפילו לא רק להציג אמנות גדולה. לספר סיפור – ומבחינת הבמאי הישראלי המצליח ביותר בדורנו, לספר סיפור כהלכתו זה החשוב מכל.
הסיפור אינו רק סיפור על דירת סטודנטים בדיזנגוף, על מאבק בין קהילה הודית למרוקאית בעיירת פיתוח בנגב, על נערות חרדיות בפנימייה, על שדכן ניצול שואה בחיפה או על בנות המגלות את הסוד הנורא של אביהן מזמן השואה, או בסרטו החדש, שייצא לאקרנים בסוף אוקטובר, על חזרה בתשובה. בסופו של דבר, כמובן, כל הסיפורים הם על בני אדם – אבל ישראלים.
“ב-1973 הייתי קצין מחקר באמ”ן בבור (אחרי שנה בסיירת מטכ”ל נשר נפצע והיה לקצין מחקר – א”נ) וראיתי את חיוורון המוות של הקצינים הבכירים. היתה חרדה אמיתית לגורל המדינה, ליישות הזו הנקראת מדינת ישראל. והיום אני זועק כי אני רואה סכנה לזהות הישראלית. מדוע בתי תפילה? כי בית הקולנוע הוא המקום שבו אנשים מתכנסים לחלוק נראטיב, לחלוק את הסיפור שלהם. ואומה, עם, חייבים נראטיב. ממנו נגזר האתוס. בלי מערבונים אין אמריקה. יש סיפור ישראלי שאני גדלתי לתוכו, אוהב אותו, מכבד אותו. זה הסיפור של כולנו. ‘הלהקה’ למשל, הוא סיפור ישראלי המחבק כל מגדר, נטייה, זהות”.
“אמת, ועל כן עשיתי את ‘סוף העולם שמאלה’, לא המרכז אלא הפריפריה – ובדיוק באותן שנים, שנות מלחמת ההתשה”.
אז מה השתנה בעצם? מדוע עכשיו אתה מתקומם, ונגד מה בעצם?
“תמיד הממסד ניסה לעצב את התרבות. אסרו להשמיע את ג’ו עמר – וגם את דז’יגן ושומכר. התנגדו לסרטי הבורקס – לזאב רווח וג’ורג’ עובדיה נניח, אבל גם לקישון. ובכלל, לא הבינו את קישון – לא הבינו ש’סלאח שבתי’ הוא סרט אוטוביוגרפי. שקישון העולה החדש מהונגריה מזדהה עם העולה החדש סלאח שבתי. אבל עכשיו חוצים את הקווים, עכשיו מנסים לפגוע בקולנוע הישראלי. הקולנוע שהוא, בין השאר, אחד מכלי הנשק הטובים ביותר בארסנל הישראלי”.
אולי נשר מעט נאיבי כשהוא מאמין שאם רק יובהר לשרת התרבות שהקרנות פועלות באופן שקוף, היא תבין שטעתה ותחזור בה, שהפוליטיקה תיסוג מפני עובדות והוכחות. הלוואי והוא צודק.
“אני אתן לך דוגמה”, הוא אומר, “תראה איך הקרנות עובדות בשקיפות, ולא בברנז’איות. אנשי ‘ארץ נהדרת’ רצו לעשות סרט. והגישו תסריט לשתי הקרנות. שתיהן לא קיבלו אותו. כל הלחצים והבקשות של האנשים הכי מקושרים לברנז’ה שיש – קשת, ארץ נהדרת, אדרי – לא עזרו. שלחו אותם למקצה שיפורים, לשדרוג ושינוי התסריט. רק כשזה קרה, הסרט (‘זוהי סדום’) קיבל סיוע. לא לפני”.
נשר מאמין בכוחו של הקולנוע לחולל שינוי. אי אפשר לתאר את אובמה בלי סרטים כמו “נחש מי בא לסעוד”, בלי “כחום הלילה”, בלי סדרות כמו “אני מרגל” ו”מסע בין כוכבים” שהראו לראשונה אנשים מצבעים שונים עובדים יחד, אפילו מתנשקים.
“הקולנוע מדבר להמונים, הוא מאחד, יכול ליישב סכסוכים. עשיתי את ‘בתי תפילה’ כי אני לא רוצה לדבר רק אל מי שחושב כמוני. כשאני עושה סרט אני לא בא להטיף. זה יהיה משעמם. אני לגמרי מכיר בנקודות מבט השונות לגמרי משלי, ומכבד אותן. הדרך הטובה ביותר היא לחלוק מחשבות. ברגע שבו אסביר לכולם איך לחיות ומה לחשוב אהיה בדיוק כמו אלה שאינני אוהב”.
אבי נשר יצר עד כה 11 סרטים בישראל כתסריטאי-במאי, וגם כמה סרטים בהוליווד. הוא גם מפיק ומלמד תסריטאות. מאמין גדול במילה הכתובה. יכול להיות סרט גדול שנוצר מחיבור בין תסריט גדול ובמאי בינוני, אבל ההפך לא, הוא מאמין.
כל סרט הוא חרד מחדש. מפחד מכל יום צילום. הסרט הוא כמו ילד, שאתה רוצה להגן עליו, לטפח אותו. ולא, גם אחרי כל ההצלחות וכל הפרסים והשבחים בארץ ובעולם, הוא חושש. בין השאר, כי במאי אחראי לא רק לעצמו – הוא מנהל מפעל, יחידה צבאית אם תרצו, התלויה בו ובכישרונו, וכמובן גם בכישרון כולם. כמו במאים רבים בעולם, הוא מעדיף לעבוד עם אנשים שאותם הוא מכיר, ועליהם הוא סומך שנים רבות.
“כל סרט הוא כנגד כל הסיכויים. הפקת ‘הלהקה’ הופסקה באמצע כי המפיק היה בטוח שיהיה כאן כישלון נורא, כי אין בו סיפור אהבה גדול ואין קונבנציות מקובלות. בהקרנת הבכורה של ‘סוף העולם שמאלה’ בא אלי בכיר בתעשיית הקולנוע ואמר לי – ‘אבי, עשית את ‘הלהקה’, את ‘דיזנגוף 99’, מה פתאום סרט על הודים ומרוקאים? אמרתי לו ‘לטובתך, אשתדל מאוד לשכוח את המשפט הזה’.
סרטו הבא, “סיפור אחר”, ייצא כאן לאקרנים ב-25.10, והוא כבר השלים את התסריט לסרט שאחריו. “הופתעתי מאוד לראות איך ‘סיפור אחר’ נגמר, לגלות לאן הדמויות לקחו את העלילה”, הוא מודה. הזכרתי לו את האנקדוטה על הסופר שנשאל למה הוא מקליד כה מהר, וענה שהוא מת כבר לדעת איך הספר מסתיים. נשר הבין לחלוטין.
האם העולם השתנה, אני תוהה. האם אנחנו כבר לא באותה ספרטה ישראלית קולקטיביסטית של שנות החמישים והשישים? האין אנו בעולם של אינדיבידואליזם, של מיצוי הכישרון, של קפיטליזם, של גלובליזציה?
“כן. אבל הזהות נשארת. כשצרפת ניצחה בגביע העולמי הם רצו עם הדגל. בשביל זה, צריך לנצח קודם. ישראל היא סיפור הצלחה בלתי נתפס. אנו מנצחים. באנו לנצח. שבעים שנה של סיפור הצלחה, אני ושאר היוצרים באים להגן עליו. לשמר אותו, להמשיך אותו. הסיפור שלנו הוא חלק מהחוסן הלאומי”.
אבי נשר מבקש לתת ליוצרים לעשות את עבודתם הטובה, המצליחה; לספר לנו, המתכנסים בבית התפילה לשעתיים בחושך, להיות שוב בטקס הזה, שבו סיפור שהחל ברעיון והיה לתסריט, הופך לקסם המראה לנו עוד פיסה מהמארג הזה, ישראל.
