הבמאי והשחקן רוני פינקוביץ’ הלך לעולמו בגיל 56.
הבמאי והשחקן רוני פינקוביץ’ התמודד עם מחלת הטרשת הנפוצה והתנייד על כיסא גלגלים בשלושת העשורים האחרונים. הוא בחר לסיים את חייו על ידי המתת חסד המוצעת באמצעות ארגון שמסייע לחולים סופניים בשוויץ.
פינקוביץ׳ הופיע כשחקן ב”נועה בת 17″, “בחינת בגרות”, ו”זעם ותהילה”, והנחה את תכנית הילדים המצליחה “קריאת כיוון” של הטלוויזיה החינוכית בשנת 1990. בנוסף גם שיחק בהצגות בעיקר בהבימה.
כבמאי ביים הצגות רבות בתיאטרון הבימה, בהן “רעל ותחרה”, “קרב של שחור וכלבים”, “לילות הדבש והאימה” ו”מר סלימר המתוק”, “הצמה של אבא” ולאחרונה ביים את “עבדאללה שוורץ”.
היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, ואף ניהל את תיאטרון המדיטק בחולון.
מעבר לעבודתו כבמאי וכשחקן, הוא גם לימד משחק בבית צבי ובסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
לאחרונה עלתה הצגה שכתב, ביים וכיכב בה בשם “קונטקט” – הצגה הייתה בהשראת חייו ומחלתו שלו.
רוני פינקוביץ’ הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.
שחקנים וחברי התעשיה הרבים ספדו לו בוואלה תרבות.
השחקנית יונה אליאן ספדה לפינקוביץ’, אותה הוא ביים בהצגות “פילמונה”, “אהבת חיי” ו”תנאים של חיבה” אמרה “זה עצוב מאוד, וקשה לעכל את זה”, עבדתי איתו די הרבה, ואני זוכרת אותו עוד כשחקן בטלוויזיה, כבחור יפה תואר וברוך כשרונות. הוא היה שחקן נהדר, במאי נהדר ומחזאי נהדר. אחרי כל מפגש איתו כתבתי לו – אני מתגעגעת אליך, ואני מקנאה בכל קאסט שזוכה בך.
רוני באמת היה ברוך כישרונות, אינטליגנטי ועם יכולות שלא יאמנו. תמיד היה לו מבט כל כך נבון כבמאי. העובדה שהוא גם שחקן נתנה לו יתרון אדיר כבמאי. תמיד מה להגיד ובזמן הנכון. הוא היה מנהיג כמו שבמאי צריך להיות”.
“לאורך השנים ראינו איך מצבו הולך ומחמיר. בהתחלה הוא ניסה להסתיר, אחר כך דיבר על זה גלויות, וזה קרע את הלב. זה כל כך לא הוגן. ברוב הפעמים מוות לא הוגן אבל פה זה ממש ממש לא הוגן. הוא היה איש צעיר והשנים האחרונות שלו היו מאוד קשות. הוא יחסר מאוד, למשפחה שלו ולנו. אין הרבה כישרונות כאלה בעולם שלנו. כואב הלב”.
השחקנית ענת וקסמן ספדה לו בשיחה עם וואלה: “אני בהלם. רוני היה מוכשר מאוד. היה מצחיק מאוד, עשה חיקויים ואהב הומור. והיה אדם מורכב. היה מאוד מעניין לעבוד איתו. הוא היה יוצר תוך כדי העבודה עם השחקנים. הוא היה אלוף בזה, בלהמציא את ההצגות שהוא ביים תוך כדי תנועה״.
“רגע בלתי נשכח מהעבודה איתו קרה בהפקה האחרונה שעבדתי איתו. רוני כבר היה על כסא גלגלים. והייתה צפירה. התבדחנו, ואמרנו לו – ‘נו, תקום, מה קורה?’. ורוני אמר: ‘את יודעת מה? בשבילך, אני קם’. פתאום הוא נעמד על הרגליים! ונזכרתי כמה הוא גבוה. זה היה רגע מפתיע, חזק ומרשים. לא ידענו עד כמה הוא יכול, לא מדברים על זה. ברגע אחד הוא עשה מחווה כזאת אמיצה. יהי זכרו ברוך”.
מנהלת תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, ספדה לפינקוביץ’: “רוני היה תלמיד שלי. איך מורה נפרדת מתלמיד? אני זוכרת אותו כנער מוכשר ותחרותי, תלמיד מצטיין, נחוש לצעוד את צעדיו הראשונים באמנות התיאטרון. הנער בגר, הפך לשחקן וליוצר – מחזאי ובמאי. ואז – רוני הפך לשותף שלי. איך נפרדים משותף לדרך? תמיד ידעתי שמה שמחבר בינינו זאת התשוקה האינסופית לאמנות הבמה, ליצירה ולמפגש עם הקהל. רוני היה מקצוען משכמו ומעלה. במאי תיאטרון בלתי מתפשר, מנהיג סמכותי ויוצר פורה. כבר שלושים שנה שההצגות שביים מפארות בעקביות את התיאטרון הישראלי – הישג לא מבוטל כשלעצמו. נוכחותו כאיש תיאטרון מהשורה הראשונה תחסר מאוד, לי ולתיאטרון הישראלי. ידענו על מחלתו. צפינו בהערצה באצילות שבה התמודד איתה ובנחישות שבה המשיך ליצור תיאטרון – מחויבות שאותה קיים עד לאחרונה, עד שתש כוחו ולא יכל יותר. רוני מהדהד בזכרונות. כמה טוב שצברתי כל כך הרבה רגעים משותפים עם רוני, שימשיכו להדהד תמיד”.
ליהיא לפיד ספדה לו בפייסבוק: ״חבר, אתה כבר חסר. לימדת את כולנו הרבה שיעורים, על יצירה ואמת, על אמנות ובמה,
אבל השיעור האחרון שלך על אומץ- שבר את הלב. גיבור שאתה. נוח בשלום על משכבך.״
יהי זכרו ברוך!