בצרוף מקרים כנראה מאוד לא מקרי שודר אמש בכאן 11הפרק המסיים בסדרה “מותק- בול באמצע” של שמואל הספרי בחינת “ראה היום ולך להצביע מחר”. ואולי היו הדברים מעולם ולכן נכון יותר לאמר “ראה היום ותחליט האם בשביל אלה, מכל מפלגה ומכל סוג שווה לך להצביע”. הסדרה הנפלאה, ההולכת ומשתפרת ככל שהיא חותרת לפרק הסיום הקתרטי והמצמרר מציעה תמונה דיסטופית על המוסד השלטוני העליון של מדינת ישראל, המקום בו נחצבות הלכות חיינו ונקבע גורלנו, לשבט או לשחיתות.

“מותק – בול באמצע” היא כביכול סדרת המשך ל”פולישוק” ששודרה במקומותינו לפני כתריסר שנים גם משום שהיא קורעת את המסכות מעל פרצופן של הנפשות הדלות המאכלסות את חיים הפוליטיים והלכות הטמטום של נבחרינו וגם משום שהיא לא יראה לשחוט, שחיטה כשרה ומוצדקת לחלוטין את הפרות הטמאות של הדמוקרטיה המקומית. אבל אם “פולישוק” בכיכובו המבריק של ששון גבאי שהיה אידיוט מעורר סימפטיה בסגנון “השוטר אזולאי” ונקלע למצבים שהוכתבו לו מלמעלה ופשוט ניסה להתחמק מהם כשהוא שובר בדרכו החוצה כל כלי חרסינה בסביבה, “מותק” היא אצבע מסתובבת התקועה הישר בעיין של הציבוריות שלנו, מסתובבת וכואבת. אם “פולישוק” היה מעין גרסה מחוספסת ישראלית ל“יס מיניסטר” ו”יס פריים מיניסטר” האנגלית המהוקצעת והחריפה שקילפה את המעטה הדק של צביעות וחשפה את הטמטום השלטוני, “מותק” הנושאת השפעות מ“וויפ” האמריקאית היא כתב אשמה חריף הרבה יותר, כואב יותר וחשוב יותר על כמה מהאידאלים שהתעוותו במקומותינו בשנות חייה של המדינה, בייחוד בעשר ומשהו השנים האחרונות.

אם “פולישוק” היתה קומדיה של טעויות אנושיות ופרודיה נושכת בזחיחות מסוימת “מותק” היא סאטירה כואבת באמת המשלימה את תהליך העיכול של החברה שלנו ונבחריה. התזמון הגאוני כמעט של קברניטי ערוץ השידור הציבורי שלנו, אולי הערוץ החשוב ביותר היום למי שטלוויזיה ותקשורת אמינים וברי טעם עדיין אומרים לו משהו על תרבות וחיים בצוותא, ששם את הסדרה מיד אחרי החדשות והעמיד את המציאות מול השתקפותה רק הגביר את הרושם.

ואכן, צפיה ב“מותק” ובייחוד בחציה השני של הסדרה בה העלילה מעלה הילוך לאחר האקספוזיציה הקלילה יותר המתרכזת בהצגת הדמויות, יכולה לעורר חלומות ביעותים על המתרחש בתוך החדרים, בוועדות ובמליאה של קודש הקודשים של הדמוקרטיה שלנו ועל התנהלותם של שליחינו לשם. משום שהמראה כל כך מלוטשת, מבט מהורהר יותר בה מעלה את ההבנה המצמררת שלא מדובר לכאורה בהשתקפות אלא בדבר עצמו.

הספרי מחבר כאן שני עמודי תווך של המציאות הישראלית העכשווית וצורף אותם לישות אחת שכולה פופוליזם, שקרים, תחרות, חוסר נאמנות, אסטרטגיות, תאוות ניצחון, אגואיזם ומחיקת כל קווים אדומים בדרך להשיג את המטרה. אלה הם הפוליטיקה והלחם והשעשועים שהיא מציעה לציבור ערב ערב בטלוויזיה – תוכניות הריאליטי. וכך נקראת לדגל מותק שלי מרדכי שנולדה ב-4 בנובמבר 1995 (יום רצח רבין), בת 25 ופליטת ריאליטי זוכת המקום השני בתוכנית “האח השורד הבא”. בשל היותה סלבריטאית ושלטת בלתי מעורערת על רבבות צעירות באינסטגרם שלה היא הוצבה לקישוט במקום לא ריאלי ברשימת “בול באמצע”, אולם כשחבר הכנסת מטעם הסיעה מוקי פטיש נמצא תלוי בחדרו בכנסת היא נקראת למלא את מקומו. אבל נא לא לזלזל, למרות התדמית ה”קלילה” שלה והמחשבה שח”כית צעירה וחסרת ניסיון תוכל להתנדנד בקלות בסחרחרת החיים המנוהלים ע”י הלוביסטים בכנסת ולהיות כלי משחק שלהם, היא, שלמדה משפטים וסיימה כמצטיינת דיקן דווקא חושפת אסרטיביות, מחשבה צלולה ופעולה עניינית, נטע זר ורענן בסביבה מושחתת ומאובנת.

מותק מגיעה לכנסת מצוידת בחבר נעורים, זיף בנאדו שעוזר לה להתאקלם ומלווה אותה כל העת עם מצלמת הגו-פרו המשלחת את האירועים בשידור ישיר ושקוף למעריצות ולעולם כולו. יחד איתו היא מגייסת את גבי כעוזרת פרלמנטרית שנרקבת בכנסת כבר כמה שנים ומכירה הלכות הבית ושוכניו וכולם עומדות מול-ליד חמש חברות הסיעה הוותיקות כולל חנה חנינא חנן החברתית על כיסא גלגלים הנוטלת את מותק תחת חסותה. כמובן, כדי להשלים את התמונה של המקורבים נמצא כאן גם את צרויה הצרודה המנהלת הקשוחה של הסיעה ואת אגוז בזלת יו”ר המפלגה והזכר היחיד בה, שהוא גם נציגה בממשלה, שר הכלכלה והרפורמות.

ומסביב עוד גלריה של חברי וחברות כנסת, קואליציה ואופוזיציה, יועצים פרלמנטריים וממול ארמיה מאיימת ואלימה של לוביסטים שבראשה עומד המפקד, הלוביסט הראשי שידו, מצלמותיו, ההקלטות שלו, הקשרים והאיומים שלו בכל אלכס טורצ’ין , יד ימינו אורי קורח ואיש הקומנדו שלהם ג’וליאנו. וכולם כולם מנסים להניע את הגלגל של הצעות חוקים ומחיקתם, כאלה שייטיבו עם הטייקונים, בעלי המפעלים הגדולים, העשירים ובעלי ההשפעה. והאגרופים של הלוביסטים מוגפים חזק על האברים הצנועים והכואבים של חברי הכנסת שהם רק בובות המופעלות בחוטים של סחיטה ואיומים. ולעזאזל הצרכים של אזרחי המדינה.

בחציה השני של עונת 13 הפרקים מתעבה העלילה סביב האירועים המלווים את הצעת החוק של מותק לסימון מוצרי המזון ובייחוד של אבקות החלב לתינוקות, שהיא בעצם הצעת חוק שהעלו הלוביסטים תוך כוונה לסכלה. לך תבין את ההיגיון הפוליטי. בעזרת חזי חלבי עוזרו הפרלמנטארי של מוקי פטיש ז”ל וחלמון שאשא הקד”צניק של גלי צהל (מהימים שהתחנה עדיין היתה כלי תקשורת אמיתי ולא שופר של השלטון) שמכין כתבה על הכנסת, חושפת מותק את דרכי הפעולה של טורצ’ין וחבריו, את האיומים וניסיונות הסחיטה המופעלים עליה בניצולו של אביה היושב בכלא. ובסוף, אל מול כל הסיכויים והסיכונים זה מסתיים בחגיגת ניצחון וכולם הולכים לים. כמו בחגיגה של פליני האיטלקי, כמו ב”רק בימי חול” היווני. ים תיכוני, אחרי הכל.

כל המרכיבים של “מותק” חברו לאנסמבל תקשורתי-דרמטי-ביקורתי מוצלח אחד, כמעט נטול טעויות. ראשית האומץ של הערוץ להציג כך, כל כל חשוף וכל כך ביקורתי את הכנסת (שסירבה להתיר צילומי הסדרה בהיכליה), חברותיה וחבריה – כולם נבחרינו. הכתיבה המדויקת והאמינה של הספרי, בנית הסיטואציות הריאליסטיות כל כך והטקסטים המדויקים, חריפים ומודעים לעצמם שהושמו בפיהן של הדמויות. עיצוב תלת מימדי של הדמויות עצמן, חברי וחברות כנסת, שרים, יועצים, לוביסטים, עוזרים פרלמנטריים ועובדי המשכן ועל הכל בחירה מצוינת של השחקנים שנשאו על כתפיהם את המבנה מחודד הזוויות הזה.

נמצא כאן בין השאר את קובי מיימון, ענת וקסמן, ליטל שוורץ, צחי הלוי, יגאל עדיקא, נעמי לבוב, דנה דבורין, אנה דוברוביצקי, דני שטג, רות אסרסאי, משה אשכנזי, יניב ביטון, אופירה רחמים, יקיר שוקרון, אריה צ’רנר, דליק ווליניץ, מעיין בלום, שלמה טולידאנו, יואב לוי, אודי פרסי, דניאל גד, הישאם סלימן, קובי פרג’, דורית לב ארי, מיקי ליאון, טל גורדון כחלק מהמבנה התומך. וכמובן בראש החץ המורעל את שני עמודי התווך הנפלאים אבי קושניר כבעלים ומנהל של חברת “פאבליק רייטס קשרי ממשל”, מקסים, מרתיע, חלקלק, אכזר, חד ובעיקר מאיים שידו בכל, המנהל האמיתי של המדינה וגילי איצקוביץ’ כמותק. היא הגילוי האמיתי של הסדרה עם פנים של מלאך שלא די להתבונן בהן ומוח שלא מפסיק לעבוד לרגע, ומנעד עצום של יכולת רגשית, בלי טיפה אחת של זיוף והגזמה מידות שלא קל למצוא היום בדור הצעיר של השחקנים המקומיים.

המיתולוגיה היוונית מספרת על המפלצת מדוזה, אכזרית ובעלת שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, שנודעה ביכולתה לאבן את המביט בה, השומרת על פתח השאול. בסופה של אגדה היא נהרגה על ידי הגיבור היווני פרסאוס שקיבל מהאלה אתנה מגן שהיה מלוטש כמו מראה ובעזרתו היה יכול להתקרב אל המפלצת ללא פגע, כיוון שהוא הביט בהשתקפותה ולא בדמותה האמיתית, ולקטול אותה. ואם יש ב”מותק – בול באמצע” גם נימות של משל פוליטי, מדוזה היא ללא ספק הכנסת ובהעדר כלי תקשורת לוחמת אחרת, כזאת שלא נכנעה עדיין להדהוד שלטוני, טלוויזיה אמיצה כזאת וסדרות כאלה הן המגן בעזרתו ניתן להתבונן נכוחה במעשי הרשות המחוקקת שלנו ואולי לחתור לשינוי. תחשבו על זה היום, מאחורי הפרגוד בקלפי…

לקריאת הכתבה המלאה בסולם אורשר