סיפור חייה הטראגי של נערת הזוהר מ”מציצים”: מונה זילברשטיין

 

מונה זילברשטיין נולדה בשנת 1948, בת יחידה לזוג הורים שעלו ארצה מרומניה. שמה המקורי היה הרמונה, אולם הוא התקצר עם הזמן והכינוי “מונה” דבק בה. בילדותה, נכנס אביה לכלא, מה שגרם לה למרוד ולשוטט לבדה ברחובות תל אביב. הבושה כרסמה בה, ובריאיונות שנתנה סיפרה שכבר בגיל 12 אימה החלה “להרגיע” אותה בעזרת יין ותרופות פסיכיאטריות. משם, הדרך לסמים שעזרו לה לברוח מהמציאות הייתה קצרה. כשהייתה בת 14, גילתה את הקסם של הבוהמה התל אביבית, שקיבלה אותה בחיבוק חם.

 

זילברשטיין החלה לפקוד את קפה “כסית”, ומהר מאוד נוצר סביבה עניין גדול. היא הרגישה בנוח עם הסביבה הבוגרת שהקיפה אותה, ולראשונה בחייה הגיעה למקום שגרם לה להרגיש שווה בין שווים. הקפה הפך לביתה השני ולמרות ההתנגדות הנחרצת של אימה, מונה התחברה לחבורת “לול” המיתולוגית. בשנת 1966 התגייסה לצה”ל, למרות שעשתה כל שביכולתה כדי לחמוק מהגיוס. היא שירתה קרוב לבית והייתה יוצאת כל לילה במונית מהבסיס לכיוון “כסית”, חוגגת עד הבוקר וחוזרת לצבא.

 

 

בריאיון שהעניקה לשבועון הבידור “להיטון” בשנת 1987, סיפרה זילברשטיין על תחילת ימי ההוללות שלה. “כשהגעתי לחבורה שלי בדיזנגוף, החיים שלי נעשו מסיבה אחת גדולה שמתחילה ולא נגמרת. נתנו לי את הנוסחה הבאה: לחגוג ולהשתכר עד שנופלים, ואז אפשר לקחת שלושה-ארבעה כדורים, השכרות עוברת ואפשר להמשיך לחגוג”.

 

 

צבי שיסל: “במעט הזמן שעבדנו יחד, נהניתי מאוד”

בשנת 1972 שיחקה בסרט הפולחן “מציצים”, וצבי שיסל זוכר אותה לטובה. בריאיון ל-Pplus, סיפר על הנערה שכבשה את ליבם. “אני זוכר שהיא הייתה בת 16 או 17, ילדה יפה מאוד. היא הייתה שחקנית טובה ונחמדה, והיה קל לעבוד איתה. במעט הזמן שעבדנו יחד, נהניתי מאוד. היו כותבים בעיתונים שהיא משתמשת בסמים, זה היה ידוע. אחרי שהקשר בינינו ניתק, שמעתי שהיא מסתובבת עם כל מיני טיפוסים ומעשנת”.

 

 

 

 

באותן שנים נחשפה זילברשטיין לסמים קשים יותר – ל.ס.ד, אופיום וסמי הזייה אחרים, בהם השתמשה באופן קבוע. המודעות בארץ לגבי התמכרויות לא הייתה גבוהה כמו היום, וכשהיא שמה לב שהסמים שולטים בחייה זה היה מאוחר מדי. “הסם היה המגן והחבר הכי טוב שלי. לפעמים הוא יכול היה להיות גם המאהב שלי. מצאתי בו מפלט מלשתף אנשים בחיים שלי. לא האמנתי שהמאהב והחבר הכי טוב שלי יבגוד בי, ישתלט עלי לאט, אבל בהתמדה ובשיטתיות, מבפנים מתוך העצם. חייתי בלי חשבון. לא ראיתי את עצמי בכלל חיה אחרי גיל 30. כל הגיבורים של התקופה שלי שחיו סקס, סמים ורוקנרול – מתו. ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, בראיין ג’ונס וג’ים מוריסון. הייתי בטוחה שבקצב הרצחני של חיי, לא אחיה יותר מהם. ידעתי את זה בודאות כל כך טוטאלית, ולכן לא עשיתי חשבון. מי עשה חשבון? למי היה איכפת אם לא נחיה? כבר עשינו הכל בעצם. הכל קורה עכשיו. ככה הרגשתי והאמנתי”.

 

בשנת 1977 השתתפה בסרט “מבצע יונתן” בבימויו של מנחם גולן, אך התמכרותה הפריעה לצילומים. “על סט הצילומים כבר לא תפקדתי כשחקנית. תפקדתי קודם כל כנרקומנית שצריכה להישאר בחיים. כל פעם ביקשתי פסק זמן מהצילומים כדי שמישהו יוכל לקחת אותי ברכב העירה. אמרתי שזה בגלל אמי, שבאמת חלתה באותה תקופה בסרטן, אבל המטרה שלי היתה להשיג סם, כדי שאוכל להמשיך ולתפקד על הסט. ואז כשהייתי חוזרת, לא הצלחתי להיכנס מחדש לסצנה בצורה מקצועית. מצד שני, לא יכולתי לבוא למנחם גולן ולומר לו: תסלח לי אבל אני לא יכולה לעבוד, כי אני מכורה להרואין. היו שחקנים שהשתתפו איתי בסרט והכירו אותי מאז שהייתי בת 15, והם רצו לעזור. הם לקחו אותי אחד-אחד הצידה. אני לא יכולה לשכוח את זה. ואני בשלי. נותנת את התשובה הקבועה שלי: הכל בסדר, ומחייכת. ובפנים העולם מתפרק לחתיכות. איך אפשר לעזור לאדם כזה? כמה חבל שלא יכולתי להגיד אז את האמת”.

 

 

 

מונה זילברשטיין ז”ל: “אלה היו השנים הכי שחורות שאני זוכרת”

כשצילומי הסרט הסתיימו, דעכה גם הקריירה של זילברשטיין והיא כמעט ולא שיחקה יותר. ההתמכרות הפכה לעבודה במשרה מלאה. האנשים שהקיפו אותה בחרו להתרחק, מקומות שאירחו אותה בעבר סגרו בפניה את הדלתות ובהיעדר משפחה או חברים להיתמך בהם, הלך מצבה והידרדר. “אלה היו השנים הכי שחורות שאני זוכרת”, סיפרה. “הגעתי לחוסר שליטה גופנית. הפסקתי לשים לב לאיך אני נראית, אם אני נקייה או לא נקייה, שכחתי מה זאת היגיינה. יום אחד, באתי לקפה דיצה ובעל בית הקפה אמר לי שהוא לא רוצה שאני אחזור לשם. לא ידעתי למה. אחר כך סיפרו לי שישבתי שם באמצע בית הקפה מסטולית והשתנתי על עצמי. הגעתי לדרגה הכי נמוכה”.

 

ב-31 במרץ 1988, ערב פסח, נמצאה גופתה של זילברשטיין והיא בת 39 בלבד. בסמוך לגופה נמצאו מזרק וכפית, וסיבה המוות נקבעה כמנת יתר של הירואין. על פי הערכות של גורמי רפואה, מונה מתה עשרה ימים לפני שנמצאה על ידי חברותיה רחל מיכאלי ומיקי בן כנען.

 

 

מיקי בן כנען, חברתה: “גברים היו מנצלים אותה וגונבים ממנה”

“היא הייתה ילדה תמימה, בת 16 או 17. חבורת לול לקחו אותה תחת חסותם ולפי דעתי הם גם אלה שחשפו אותה לסמים. היא הייתה ילדה טובה, בת יחידה להורים מבוגרים, מאוד יפה ונחמדה. אחרי שנכנסה לחבורה, המצב שלה התחיל להדרדר. היא הייתה מלאת אמון, תמימה כמו ילדה. היא הייתה צוחקת כמו ילדה, בוכה כמו ילדה, צוחקת מבדיחות של ילדים”, סיפרה בן כנען, שהייתה חברתה ושכנתה של זילברשטיין. “היה לה רומן עם אסי דיין, רומן לוהט מאוד שהתבסס על חומרים מטמטמי תודעה. הם היו כותבים שירים זה לזו”.

 

לפני שהכרת אותה, היה ידוע שהיא משתמשת בסמים?

“ידעו שהיא משתמשת, אבל כשהכרנו היא הייתה נקייה. היו לה תקופות ניקיון ארוכות ואז הגיעו הנפילות והגמילה החוזרת. כשהיא הייתה מסוממת, אנשים היו עושים לה דברים איומים”.

 

מה למשל?

“היו מנצלים אותה כשהבינו שהיא נרקומנית. גברים היו מרמים אותה וגונבים ממנה, באמת תמונה מאוד מרושעת של המין האנושי”.

 

 

זילברשטיין עצמה סיפרה בעבר על הימים הקשים שעברה בהיותה תחת ההשפעה של הסם. “נאנסתי באותה תקופה כמה פעמים. הייתי תחת השפעה של כדורים, על סף חוסר הכרה או מעולפת. ניצלו את זה. תכשיטים נגנבו ממני. הייתי מתעוררת ומוצאת את עצמי בכל מיני חורים ואין עלי שום דבר. בכל פעם שאמבולנס הביא אותי למיון והיו מבצעים החייאה, הייתי קמה וכועסת: איפה הבגדים שלי? הייתי מתנתקת מהאינפוזיה ובורחת יחפה למונית. יומיים לאחר מכן, אני שוב שם בחדר מיון, ואחות אחרת מסתכלת עלי ושואלת: התעוררת?”.

 

“הגעתי לחדר מיון כל כך הרבה פעמים. באחת הפעמים האלה, לא הצליחו להציל אותי. הדופק שלי לא פעל. הצוות קבע שאני מתה. הם צלצלו להורי להגיע לפני שמורידים אותי לניתוח שאחרי המוות. כשההורים שלי באו לאיכילוב, כבר הייתי בדרך למקרר. פתאם אבי ראה שהיד שלי יצאה מהסדין, ושהשריר זז. הוא אמר: היא חיה. אמי התעלפה במקום, הצוות רץ חזרה ואני בחיים”.

 

 

החברים שלה מחבורת “לול” לא עזרו לה?

“לא, שנים אף אחד לא היה שם לידה. היינו לידה חמש שנים ובתקופה הזו אף אחד לא תמך. הרי למה אנשים מתקרבים אחד לשני בתחום הזה? בדרך כלל מתוך אינטרסים. בהתחלה היא הייתה בת 17, בחורה יפה, נחמדה ורגישה שגדלה תחת הבושה של אב שיושב בכלא. היא גדלה עם השתוקקות לאנשים מבוגרים שיגוננו עליה, והיו כאלה שזיהו את הפוטנציאל. היא מאוד אהבה אותם אבל הם לא היו שם להציל אותה. הם התרחקו ממנה בשלב מאוחר יותר, כי הסמים גרמו לה להיות פחות אטרקטיבית”.

 

“אני באמת חושבת שלאנשים צריכה להיות אחריות כשהם רואים נרקומן צעיר, אפילו שזו לא דעה פופולרית. כשאני הכרתי אותה, היא כבר לא הייתה בקשר איתם למרות שפה ושם כן נפגשה איתם באקראי”.

 

היא עבדה באותם ימים?

“לא, היא לא עבדה שנים. מי מעסיק נרקומנים?”

 

אז מאיפה הגיע הכסף?

“נו, מאיפה? היו אירועים עגומים בהם אנשים ניצלו אותה ונתנו לה כסף כשסיימו”.

 

מה את זוכרת מהמוות שלה?

“זה היה ערב פסח והייתי בסטודיו. מזג האוויר התחיל להתחמם. גרנו באותו בניין, אני הייתי בקומה מעליה. יצאתי לנשום אוויר כי היה חם, נשענתי על המעקה וריח עז של גוויה עלה באפי. זה היה אחרי שבוע ימים במהלכו חיפשתי אותה מפני שהיא נעלמה. דיברנו על פגישה, היא הייתה אמורה לבוא אלי לסטודיו והיא לא הגיעה. ירדתי למטה לדפוק בדלת והיא לא ענתה, בדקתי אם היא שם בכל פעם שעברתי ליד הדירה שלה. הבנתי שהיא כנראה נעלמה לאחד מהשיטוטים שלה כי זה כבר קרה בעבר. היא הייתה יכולה להיעלם, לגור פתאום עם מישהו בזמן שהיא מסוממת”.

 

 

“ראינו אותה שוכבת על מזרון, נפוחה, מתה”

“ברגע שהריח עלה, הבנתי שהיא מתה כבר כמה ימים וזה מה שאני מריחה. צלצלתי לרחל שגם כן חיפשה את מונה והיה לה מפתח לדירה שלה. ניסינו לפתוח, אבל היה מפתח מהצד השני של הדלת אז קראנו למשטרה. הם הגיעו, פרצו את הדלת ומצאו אותה מתה בפנים. ברגע שנפתחה הדלת, כל האנשים שעמדו בכניסה לדירה התעלפו מהריח. רחל ואני הרגשנו חובה להיכנס פנימה ולראות אותה. נכנסנו פנימה לרגע אחד, ראינו אותה שוכבת על מזרון, נפוחה, מתה. זה היה סיפור מאוד עצוב. עשרה ימים קודם היא הייתה בתקופה רעה ובאה אלי כדי לדבר. שוחחנו ארוכות על פתרונות למצב שלה, איך נצליח לשחרר אותה מהסמים ומבעיות הפרנסה”.

 

זילברשטיין אמנם סיימה את חייה בצורה טראגית, אבל הביאה לארץ את שיטת “12 הצעדים”, בה משתמשים עד היום במסגרות טיפוליות בכל רחבי הארץ. “בניו יורק הופניתי לקבוצת 12 הצעדים”, סיפרה בזמנו. “גיליתי שאני לא צריכה להתמודד עם כל זה לבד. יש לי עוד חברים וחברות שיש להם בדיוק אותה מחלה כמו שלי. תכנית 12 הצעדים פתחה לי את העיניים. אם אני מדברת היום על הסם בצורה שפויה, זה רק בזכות התכנית הזאת. התנקיתי מכל סוגי הכימיקלים, כולל כדורים נגד כאב ראש. מצאתי עבודה במשרד פרסום, התחלתי לחיות את חיי. עמוד השידרה שלי התחזק”.