כשבמאי ומפיקיו מניפים שם מעל הסרט שלהם מוטלת עליהם אחריות שילוחית כבדת משקל שמגדירה את יצירתם. זהו השליח הרץ לפני המחנה, הסמן הבולט הראשון המסכם כוונות וכיוונים, יוצק משמעויות ואולי גם מפרש בתמצית את מהלכו של כל הסרט כולו. וכמובן זה גם אמצעי למכירת תדמית וקרס ללכוד בה את תשומת ליבו של הקהל המיועד. ולכן כאשר שאקה קינג, וויל ברסון, קנת וקית לוקאס החליטו להעניק לסרטם את השם  (“Judas and the Black Messiah “) הם היו מודעים היטב לרפלקס המותנה ולמשמעויות האינסטינקטיביות שהשם הזה יעלה, לפחות בקרב צופים נוצרים כי אי אפשר להימנע מכך.

יהודה איש קריות היה אחד משנים עשר השליחים שאסף סביבו אבי הנצרות ישו ועל פי המסורת היה זה שמעל באימון נביאו ומסר את מיקומו לידי הרומאים שצלבו אותו. לכאורה סמל לבוגדנות, לתקיעת סכין בגב, פרק א’ במבוא לאנטישמיות. אך האם עשה זאת עבור בצע כסף ואולי בכלל בשליחותו של ישו עצמו, התאוריות והדיונים הפילוסופיים נמתחים מאז ועד היום. שהרי אלמלא הועלה ישו אל הצלב ומת עליו בייסורים, ועלה לשמיים וחזר מהם כבן אלוהים (“דיינו”) לא היו היום מאות מליוני נוצרים בעולם חוגגים את הפסחא.

כשמחליטים קינג, ברסון והלוקאסים לטלטל לסיפור שלהם את הבסיס הנראטיבי של הברית החדשה ולהציע אותו כעיבוד לסיפור מערכת היחסים בין פרד המפטון, שהיה יו”ר הסניף של אילינוי במפלגת הפנתרים השחורים של סוף שנות השישים בארה”ב עם וויליאם (ביל) אוניל שהיה נהגו ואח”כ ראש צוות הביטחון של הסניף בשיקאגו, הם יוצרים משוואה שהיא גם משל פוליטי שביאורם מיתולוגי, דתי. המפטון הוא כמובן ישו ואוניל הוא יהודה הבוגדני. וכך ימשח המנהיג הנרצח בשמן האצולה של גיבורי מלחמת השחרור של השחורים גם היום, בעשור השני של המאה ה 21  (“Black Lives Matter”) , עידן של התעוררות חברתית ומלחמת זהויות באמריקה השסועה.

כמו ב“שדרות סנסט” המכונן ולהבדיל אלפי הבדלות, גם כאן המספר הוא כבר בר מינן וגם כאן הוא אינו הדמות הראשית בעלילה, אלא רק זה שמתבונן בגיבור האמיתי מהצד ומביא את סיפורו אל המסך. אוניל היה גנב קטן בשיקאגו שניסה שיטות מגוונות כדי להתקיים במשלח ידו. בין השאר הוא היה מציג תעודה מזויפת של שוטר כשהיה פורץ למאורות בילוי של פורעי חוק אחרים ומרוקן את נכסיהם הנזילים, כולל מכוניות, בדרך אל הבריחה. כשהוא נתפס ע”י אנשי החוק האמיתיים ומובל למרתפי ה FBI מוצבת בפניו ברירה קיומית. שנים רבות מאחורי סורג ובריח או שיתוף פעולה בניסיון להתקרב להמפטון ולשמש כמודיע של הסוכנות הפדראלית. הימים, כידוע ימים סוערים, שנות השישים המקוטבות ועשור החיסולים הממוקדים שנמתחו מהבית הלבן ועד רחובות הערים ומחאת השחורים על מנהיגיהם השונים, כנראה במעורבות כזאת או אחרת של ה FBI וסוכניו. אוניל מחליט לאמץ לעצמו את הזהות הכפולה, למרות הסכנות האורבות למלשינים מסוגו בקרב אנשי הפנתרים.

לאורכה של תקופה לא קצרה הוא מלווה מקרוב מאוד את האיש ההופך כריזמטי ומרכזי יותר ויותר בארגון פעילויות המחאה בדרישה לשוויון זכויות. הוא רואה את המפטון, צעיר בשנות העשרים הראשונות שלו אוגר השפעה וכוח בעזרת הקסם המהפכני הלוהט שהוא שופך על סביבותיו. הוא רואה מנהיג אמיתי שמוכן להקריב הכל, כולל את חייו וחרותו למען הרעיון של המהפכה הסוציאליסטית, זאת שאיימה על השלטון הקפיטליסטי הלבן בארה”ב. הוא רואה יכולות ארגון וחוכמה, חיבור בין יריבים ושכנוע, הוא רואה את ההיגיון בטרוף והוא רואה גם את האנושיות של המנהיג השחור מאילינוי. איך המפטון והפנתרים דואגים לחינוכם ולמזונם של הילדים השחורים, איך, לצד האלימות מלבלבת גם החמלה, לצד האיום פורחת גם ההבטחה. ולאיטו גם אוניל נשבה, גם הוא מתחיל לפקפק בתפקידו כסוכן כפול. אך מפעילו מן הפדראלים מהדק את חגורת החנק סביב צווארו ולאוניל אין ברירה.

ההיסטוריה מספרת לנו כי המפטון נהרג בפשיטה שערכו סוכניו של אדגר הובר על דירתו בדצמבר 1969 וכי אוניל היה זה שהדריך אותם לשם, אחרי שמזג סם מטשטש בכוסו של המפטון במסיבה שנערכה מעט קודם לכן. אוניל עצמו סיפר על תפקידו בחיסול המנהיג השחור בראיון טלוויזיה כמה שנים אח”כ והוא עצמו התאבד בתליה לאחר הפרסום. קינג, ברסון והלוקאסים משתמשים גם בקטעים קצרים מראיון זה בסרט, מהלך הנהוג ע”י יוצרים המבססים את סרטיהם על מקרים אמיתיים.

גם בסרט שלהם הם מציעים מפגש ישיר עם דמותו של אוניל והופכים כך את הסרט שלהם למעין בלדה על האיש שנועד לגדולות, ניקטל בטרם עת והפך לאגדה. השאלה שנשארת תלויה באוויר היא האם המפטון היה הופך לדמות מיתולוגית אלמלא חיסולו, האם היה צומח לדרגת מנהיג בסדר גודל לאומי כמו מרטין לותר קינג או מלקולם איקס או היה נמוג לשנים, כמו המחאה עצמה המרימה רק עכשיו ראש מחדש ומחפשת גיבורים.

דמותו של המפטון זוכה לאיזכור, ממש בימים אלה בסרט נוסף המועמד לאוסקר אף הוא העוסק באירועי שיקאגו בשנות השישים. “משפטם של השבעה משיקאגו” על המהומות רוויות הדם שפרצו ברחובות העיר והמשפט המבויים שנערך לכמה ממנהיגי המחאה מציג גם הוא את המפטון כלוחם. אולם שם הוא דמות שולית, אפילו חיוורת מעט שנדחקת לקרן זווית של דמויות לבנות. כאן הוא ממלא את המסך גם בשל מקומו בסיפור, אבל גם בשל היכולות המרשימות של דניאל קלוייה הממלא בעוצמה רבה את התפקיד התובעני. גם לקית’ סטאנפילד כביל אוניל משכנע ומעצב נכון את דמותו העכברית של הבוגד באל כורחו.

“יהודה והמשיח השחור” אינו סרט משכמו ומעלה, ברמה של פרס האוסקר ובוודאי שגם השנה יש טובים ממנו, אולם הנושא והאופי, גם השליחות החברתית והפוליטית שהוא מושך אחריו, סרט העשוי עד תום על פי הדרישות החדשות של מארגני התחרות והטקס וקורץ לחברי האקדמיה האמריקאית המצביעים, בוודאי יהפכו אותו למרכז אחד לפחות של עניין שאולי יבטיח לו גם, לפחות פרס אחד…

 

לקריאת הכתבה המלאה באתר סולם אורשר